א', סטודנט לשעבר, שלח לי מייל נרגש שבו תיאר את סיפורם של זוג זקנים בני יותר מ- 80. איתרע המזל והבעל חלה והועבר למחלקה סיעודית ואשתו, שרצתה כמובן להיות לידו, החליטה אף היא להיכנס לאותו מעון שיש בו גם מחלקה לעצמאים. אלא שהיא לא העלתה על דעתה (את מה שכל מי שמצוי בתחום יודע) שאת שעות הפנאי הארוכות המזומנות להם יוכלו בני הזוג לבלות יחד אך ורק אם ישהו במחלקה הסיעודית. לחדר האורחים במחלקה שבה היא גרה, לאנשים עצמאיים יותר, אין כניסה לכיסאות גלגלים או לאנשים שמוגבלותם ניכרת לעין. מובן שהזקנה הנדהמת התמרמרה על כך ופנתה בתלונה אל רשויות המקום. ענו לה ש"מנהל הבית לא מסכים שסיעודיים יימצאו בלובי של העצמאים". א' היה מזועזע. "מה אפשר לעשות נגד המנהל הזה?" הוא שאל אותי. האומנם מדובר במקרה של מנהל חסר לב המתאכזר לדייריו?
זה תיאור של מצב שחוזר על עצמו במעונות רבים לזקנים, כולל בבתי אבות ומסגרות של "דיור מוגן מסוגים שונים (נכון, לא בכולם, אבל בהרבה מאוד מהם). שם יש הפרדה ברורה, ולעתים מוחלטת, בין מחלקות ובין אנשים במצבי תפקוד פיזי ומנטאלי שונים, ההפרדה הזאת מתבטאת בכל תחומי החיים, כמו באפשרות להימצא באזורים ה"ציבוריים" שבמעון (חדרי אוכל, גינה, לובי, חדרי אורחים וכו'), ולהשתתף בארועים שמתקיימים במקום (הרצאות, הופעות, ארועים וכו'). התשובה לשאלה מדוע זה קורה נוגעת בשלושת השחקנים הראשיים: הדיירים, משפחות הדיירים והארגון.
*
מי שביקר במחלקה סיעודית יודע שלא תמיד המראות קלים לצפייה. בין דיירי המחלקות הסיעודיות יש אנשים שנראים, נשמעים או מתנהגים בצורה שנחשבת "יוצאת דופן": הם ישובים על כיסאות גלגלים, חלקם אינם מתמצאים בזמן ובמקום, לעתים גופם מעוות, לעתים הם משמיעים קולות לא ברורים בדברם או בפתאומיות. הדיירים העצמאיים של המעון – שבחלק מהמקומות מעדיפים לקרוא לעצמם "תושבים" להבדיל מ"דיירים" – הם אנשים זקנים בעצמם, שנרתעים מהדיירים הסיעודיים. במחקר עדכני1 נשאלו דיירי בית אבות עצמאיים מדוע הם אינם מוכנים להימצא בקרבת ה"אנשים החולים". חלקם ענו כי אינם רוצים להביט בְּנָכוּת וּמֻגְבָּלוּת, בהתחשב בכך שהם עלולים להיות בעצמם במצב דומה בעתיד הלא רחוק. "להביט בהם זה כמו לראות את עצמך באותו מצב בעתיד", הם אמרו. אחרים אמרו ש"אנשים חולים צריכים להיות עם אנשים חולים. כל אחד במקומו". ועוד היו שאמרו ש"אסור להתגרות בגורל. לחיות אתם עלול להביא מזל רע". לי נדמה, שהחרדה מפני החולי, הנכות והמוות, וגם הפחד והרתיעה מהחריג והשונה, הם הסיבות העיקריות לסירוב לפגוש פנים אל פנים את האנשים החלשים יותר. אין לשכוח גם שעבור הזקנים העצמאיים אותו מעון הוא בית והם נמצאים שם 24 שעות ביממה לכל ימי חייהם (שלא כמו המבקרים אשר בסוף הביקור הולכים הביתה לסביבה "רגילה", הרחק מכיסאות הגלגלים).
בקרב בני משפחות הדיירים הסיפור דומה: אני זוכרת בת מבוגרת שליוותה את אמה בעת שהתקבלה למחלקה הסיעודית ולא הצליחה להפסיק לבכות. בשיחה אתה ניסיתי להבין את מקור המצוקה והתברר לי שהכאב שהיא חשה נעוץ בכך שהבינה שאמה שוב לא תראה את נכדיה לעולם כי "לא מביאים ילדים למקום כזה!" (אגב, אחרי כחודש, עם תיווך והכנה נכונים, הנכד הקטן טיפס בעצמו על ברכי סבתו במחלקה הסיעודית והגדול יותר השתעשע בהסעת כיסא הגלגלים ממקום למקום).
צילום: DetectiveBrunette, Flickr
אשר למשפחות הזקנים העצמאיים, אלה מלווים את ההורה בכניסתו לאגף העצמאיים, למקום שבו לתפישתם הוא יחיה חיים טובים ומלאים, יהנה מחברויות חדשות, מארועי תרבות, טיולים, חוגים, בריכה, גן יפה… לא למקום של נכות, חולי וזיקנה. גם הם מפחדים מאותו דבר שעליו דיווחו הדיירים: משיקוף של מה שאולי מצפה להוריהם בעתיד. הם רוצים לראות את הוריהם בין אנשים בריאים ועצמאיים. לא רוצים לראות נכים כשהם באים לבקר. ואם זה לא יהיה המצב – הם יתלוננו אצל המנהל.
עכשיו כבר די ברור מה רוצה השחקן השלישי – הארגון והעומד בראשו, המנהל. הוא רוצה דיירים מרוצים, בני משפחה מרוצים, לוֹבִּי נאה ומכובד למעון, תצוגה נעימה של "תושבים" מרוצים, של בני משפחה הישובים על הספות הנאות שבמרחב הציבורי, תמונה יפה ומכובדת של בית נעים לעין ולאוזן של המבקר. רק כך, הם מעריכים, ירצו דיירים פוטנציאליים חדשים לבוא ולגור אצלם. הם, כנראה, צודקים.
*
בואו נהיה כנים: רובנו נרתעים מאנשים חולים, נכים, בעלי מראה שונה ומחריגים בחברה. אין בכך חידוש. אבל לנכדתי בת התשע למשל, זה ממש לא איכפת. מגיל שנתיים בערך היא נוהגת לבקר בבריכה של בית הלוחם, ומראה של אנשים ללא גף זה או אחר או בעלי קשיים מוטוריים שונים – ממש לא חדש לה. כי היא התרגלה להימצא ביניהם מגיל צעיר. נראה לה טבעי שחלקנו כך וחלקנו אחרת. אז אולי מדובר כאן בחינוך סביב שאלת ההתייחסות לאחר? בשינוי עמדות כלפי זיקנה, הזדקנות וזקנים?
אבל, צריך לומר גם זאת: בעולם מתרחש תהליך של שינוי בתפישת הזיקנה והטיפול בהזדקנות ובזקנים. בארצות הברית מובילה את השינוי תנועה בשםCulture change ("שינוי תרבותי"). על פי התפישות החדשניות של התנועה מוצגים מעונות לזקנים שמקיימים חיים משותפים וטובים לאנשים בכל הרמות התפקודיות יחד. מדובר על שילוב של אנשים החיים יחד בבית אחד המדמה, עד כמה שאפשר, בית מגורים רגיל, בחלוקה לחדרים נפרדים לכל דייר אך עם חדר מגורים ומטבח מרכזיים המיועדים לכולם. חסל סדר מחלקות, חסל סדר החלוקה המסורתית של אנשים על פי רמת או סוג מוגבלותם.
יש עוד מודלים חדשניים של דיור, שהבולט והמוכר מביניהם הוא מודל Green house (ה"בית הירוק"), שמתרחקים ככל האפשר מהמודל הרפואי המזכיר בית חולים ומחולק למחלקות ייעודיות. בארצות הברית כבר קיימים כמה מאות בתי דיור כאלה וממצאי מחקרים שנעשו בהם מעידים על איכות חיים טובה יותר של הדיירים ומשפחותיהם.
גם בישראל יש סנוניות ראשונות של שינוי, פה ושם מתקיימות תוכניות שתומכות בשינוי ואף מוקמות מחלקות בעלות אופי פחות רפואי ויותר ביתי, עם יותר אוטונומיה ומעורבות של הדיירים עצמם בקביעת סדר חייהם במעון.
כך שבינתיים אין לי לא' בשורה גדולה. אפשר להמליץ לכל מי שמתעניין עתה באפשרויות של כניסה למעון זה או אחר, שבתוך רשימת הסוגיות שאותן הוא בודק בתהליך חיפוש – יבחן היטב כיצד ייראו חייו (וחיי קרוביו) אם יהפוך לסיעודי.
הד"ר דנה פרילוצקי היא מרצה בחוג לגרונטולוגיה, אוניברסיטת חיפה
