"היו שנים שבהן אם הייתי יוצאת עם גבר ופתאום הוא היה מנשק אותי, למרות שלא רציתי – לא הייתי עוצרת אותו, לא הייתי מציבה גבול. אחר כך בבית הרגשתי רע עם עצמי. אבל בעצם, הגברים שנישקו אותי לא עשו שום דבר בניגוד לרצוני, הרי זה לא שאמרתי משהו".

לסיטואציה שתיארה שירה (שם בדוי), בת  35 מרחובות, אנחנו בעמותת "אל הלב" קוראות "השתקת העצמי". הכוונה היא לרגעים במערכות יחסים אישיות ומקצועיות שבהם אנחנו לא שומעות את עצמנו או לא מצליחות לבטא בקול רם את הקולות הפנימים שדוחקים בנו להגיד משהו ולהבהיר למי שמולנו מה הרגשות והמחשבות שלנו. במיוחד כאשר המחשבות הללו הן – די! מספיק!

מה מקור השיתוק הזה, המוכר לנשים רבות כל כך? צפו למשל בראיון – שכבר הפך למפורסם – של רונית אלקבץ בערוץ 2. אלקבץ, במאית ושחקנית מוערכת, הוזמנה לאולפן כדי לדבר על סרטה החדש. בפועל פנו אליה המראיינים ושאלו אותה על עמדתה בנוגע לפרשת משה איבגי. אלקבץ שבה והבהירה מספר פעמים שהסיטואציה אינה נוחה לה ושאינה מעוניינת להמשיך בה. כשרצונה לא כובד היא החליטה להציב גבול, קמה ועזבה את האולפן. המראיינים שנותרו מאחור הפגינו טווח תגובות שנע בין "היא היסטרית" ל"היא מוזרה" ועד "מגזימה".

צילומים מקורס "אימפאקט" להגנה עצמית: דין אהרוני. 

ההתרחשות הזו חשובה כי היא מגלה לנו שני דברים משמעותיים על החברה שבה אנו חיים. ראשית – שנשים שעומדות על שלהן ומבטאות בבירור אי הסכמה "זוכות" לקיטלוג מזלזל. הזלזול הזה מניע אינספור מקרים של התעלמות חברתית ומשפטית מהמתלוננות על הטרדות ופגיעות מיניות. שנית – התגובות באולפן והדיון הציבורי שהתפתח אחריו מדגימים שוב עד כמה התנהלות נשית אסרטיבית נחשבת ללא נורמטיבית.

אלקבץ סירבה להישאר במצב שלא היה רצוי מבחינתה. היא לא זרמה עם השיחה רק כי "לא נעים", אלא בחרה לעמוד על שלה ולהבהיר איפה עובר הגבול מבחינתה. היא סירבה להישאר במקום שבו קולה מושתק –  ועזבה. בכך חסכה מעצמה את רגשות האשם וההתייסרות שתיארה שירה: למה לא אמרתי כלום? למה לא עצרתי את זה? התגובות למעשה של אלקבץ מבהירות עד כמה ההתנהלות זו אינה מקובלת תרבותית. ועכשיו, בואו נשאל את עצמנו: אם גבר היה נוהג באותה צורה שבה נהגה אלקבץ, האם התגובות היו זהות?

נשים, היזהרו מ"התוקף המשכנע"

"זה חלק מהתרבות שלנו: מחנכים אותנו שלגברים מותר לומר 'לא' ויכבדו את זה, אבל לנשים אין את הזכות הזו. כשגבר אומר 'לא' זה סוף הדיון. כשאישה אומרת 'לא'  זו התחלה של משא ומתן". כך אמר באחרונה גאווין דה בקר (Gavin de Becker) בראיון למגזין האונליין של לנה דנהאם (Lena Dunham). דה בקר הוא מומחה אמריקאי ידוע לאלימות ולבטיחות וייעץ בעבר לבית הלבן בנושאים הללו.

בראיון הוא מסביר כיצד התגובות של החברה ל"לא" נשי קשורות לאלימות מינית. הוא שב ומזכיר כי למעלה מ-80% ממקרי הפגיעה בנשים מתבצעים בידי אדם מוכר. "תוקף שקופץ על מישהי ופוגע בה הוא מקרה נדיר", הוא מסביר, "לרוב ניתקל ב'תוקף המשכנע' – התוקף שגורם לאישה להאמין שהיא במצב שבו אין לה כוח או יכולת – ולו יש. הוא סומך על כך שחינכו את האישה שמולו להאמין ש'אם את מתנגדת באסרטיביות את חצופה, את כלבה – ואת תגרמי לו להיות אלים'. במציאות, לא ראיתי בכל הקריירה שלי מקרים שבהם התנגדות של נשים או 'כלבתיות' שלהן גרמה לאלימות. ראיתי מאות מקרים שבהם ההחלטה של אישה להרשות למישהו להישאר בסביבתה בגלל שפחדה להישמע חצופה, הייתה בדיוק מה שהתוקף תכנן".

דה בקר מקדם בהתלהבות כבר שנים רבות אימוני הגנה עצמית מעצימה לנשים. הוא מדבר על הגנה עצמית שאינה מתמקדת רק בכישורים גופניים אלא גם מילוליים, מנטליים וחברתיים, כזו המעניקה לגיטימציה לנשים להתנהג בצורה "אלקבצית". "לומר 'לא' בבירור ובביטחון אינו מעשה לא נשי או חצוף", הוא כותב בהקדמה לספר המתורגם שראה אור באחרונה בעברית, "היפהפיה המתעוררת".

בספר הזה, שנקרא במקור באנגלית ""Beauty Bites Beast, מבקשת המחברת אלן סנורטלנד (Ellen Snortland) "להעיר את הלוחמת" בקרב נשים וילדות. הספר יצא לאור בארץ בשיתוף פעולה עם עמותת "אל הלב", הפועלת לחיזוק והעצמת נשים באמצעות קורסי הגנה עצמית ואמנויות לחימה.

סנורטלנד מאמנת נשים ברחבי העולם לשים לב לסימני סכנה, להקשיב לתחושות הבטן ולדעת שיש להן זכות להפסיק מצבים שאינם נעימים להן. היא מעודדת אותן לצעוק, להציב גבולות ברורים בצורה אסרטיבית וגם להשתמש בכוח פיזי אם האדם שנמצא מולן מסרב לכבד את הסירוב. בספר ובסרט שיצרה על פיו היא חוקרת את השיטות שבהן "חינכה" החברה את הנשים להיות נעימות ומטפלות ולשים את צרכיהם של אחרים לפני צרכיהן שלהן. לדבריה, נשים שלמדו הגנה עצמית הן כמו היפהפיה שמתעוררת משנתה ומקשיבה לראשונה לקול שלה עצמה. היא מאמינה שהצבת גבולות רלבנטית לחייהן של נשים רבות, לא רק בהקשר של מניעת תקיפה מינית אלא לגבי התנהלותן בחיים עצמם. על פי מחקרים שונים בכ-75% מהמקרים של תקיפה על ידי אדם מוכר, הצבת גבול ברורה עשויה לעצור את התקיפה.

פשוט אמרתי לו שאני לא רוצה להתנשק

שירה, שהרגישה "לא נעים" לומר לגבר שאינה מעוניינת להתנשק אתו, הזדמנה במקרה לקורס אימפקט להגנה עצמית. "באתי לתמוך בחברה", היא מספרת, "וראיתי הדגמה של התמודדות עם תקיפה מילולית. הגבתי לזה מאוד חזק, ממש הפתעתי את עצמי. פתאום קלטתי שהתגובה שלי בחיים כשאני חווה משהו שלא נעים לי היא לא להגיב בכלל או לצחוק צחוק נבוך, משהו מאוד פאסיבי. הבנתי שאני לא יודעת להגיד בפשטות: זה לא נעים לי. שאני לא מסוגלת לקום וללכת או לעשות משהו אקטיבי אחר. החלטתי שאני נרשמת גם לקורס.

"בהתחלה היה לי קשה להשתמש בקול שלי כדי להגיד מה אני רוצה ולהציב גבולות. אחרי שלמדתי הגנה עצמית דברים התחילו להשתנות. יצאתי לפגישה עיוורת עם מישהו שהכרתי בג'ידייט. מתישהו בפגישה הוא נישק אותי. הייתי מחוברת לעצמי, שאלתי את עצמי: זה נעים לך? אחרי שהבנתי שאני לא מעוניינת פשוט אמרתי שאני לא רוצה להמשיך. וזה היה סבבה.

"אחרי שהפסקתי אז את הנשיקה לא הרגשתי שום דבר רע, הרגשתי מעולה. הייתה לי תחושה נעימה של ביטחון: הנה, זה מה שקורה כשאני מחוברת לעצמי. אני רגילה להקטין את עצמי ועכשיו אני עוסקת בלאפשר לעצמי להיות גדולה. הבנתי שאני לא חייבת להיות נחמדה לאנשים כל הזמן. היום, אם משהו לא מתאים לי – שיחה מסוימת, הערות מקטינות – אני חותכת. אני שמה גבולות במקרים שפעם החלקתי אותם. זכותי לחיות בעולם שבו אני מחליטה, שיש לי גם את האופציה להיות 'מגעילה' ולא רק 'נחמדה', שמותר לי לקבוע באיזו סיטואציה אני אהיה – או לא אהיה".