כמו בכל שבוע, גם בזה החולף קבוצות של ישראלים היו אמורות להגיע אתנו, "שוברים שתיקה", לחברון כדי לשמוע חיילים שמספרים על שירותם הצבאי בעיר. זה לא קרה. אחרי תיאום מוקדם עם גורמי הביטחון, ברגע האחרון שינתה המשטרה את עמדתה בעקבות לחץ שהפעילו עליה המתנחלים. הכניסה לעיר נחסמה בפנינו.
הרקע הוא השיח הציבורי והתקשורתי הפורה בשבוע האחרון על פיגוע הטרור היהודי שנעשה ממש שם, במערת המכפלה בחברון, לפני 20 שנים. חברון עלתה לכותרות, יותר מהרגיל, והמתנחלים נלחצו – הם לא רוצים שתדעו מה הולך שם.
חברון נכנסת מתחת לוורידים ולא מרפה. עוד לא פגשתי אדם אחד שהיה אתנו בסיור בחברון ולא סבל אחר כך מנדודי שינה. גם העייפות וטרדות היום לא מוחקות את מראה הרחובות הנטושים והחנויות הנעולות. הלב מתכווץ, הבושה מכרסמת מבפנים. יש מראות שהנפש פשוט לא מסוגלת להתרגל אליהם. וגם לא רוצה.
ולא צריך נפש יהודי הומיה ורגישה בשביל לחוש צמרמורת כשמגיעים לשם. את הזוועה רואים מיד – כל שנותר הוא לנסות ולהבין. לפני 20 שנים, מיד לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים פלסטינים במערת המכפלה, החלה מדיניות של מניעת חופש תנועה ומסחר של פלסטינים בחברון.
המדיניות הזאת מכונה בעגה הצבאית "סטריליזציה" או "הפרדה". באופן אבסורדי, מי ששילמו את המחיר על הטבח הם הפלסטינים. כדי להתמודד עם האפשרות של ניסיונות נקמה כלפי ההתנחלות, הוטל על העיר עוצר, שנמשך חודשיים. מדיניות הסטריליזציה הלכה והקצינה והגיעה לשיאה בשנות האינתיפאדה השנייה, אז נסגרו באופן קבוע רחובות שלמים לתנועת פלסטינים והתקבעה המציאות כפי שהיא היום: מרכז העיר שומם ואין כמעט זכר לעשרות אלפי תושבי חברון הערבים שחיו ועבדו בו, דלתות הבתים נעולות, דלתות החנויות מולחמות. מדי פעם נתקלים באיזה גרפיטי- "מוות לערבים", "ערבים לתאי הגזים" – הז'רגון המוכר. עיר רפאים שמאות חיילי צה"ל המוצבים בה דרך קבע מבטיחים חיי שלווה וביטחון למספר זהה, פחות או יותר, של מתנחלים שחיים בלבה.
חברון, אז והיום. צילום: דנה דירקטור
בכנס שקיימנו השבוע באוניברסיטת תל אביב סיפר ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, שלראש ממשלת ישראל באותה תקופה, יצחק רבין, היתה "הדמנות פז חד פעמית" לפנות את המתנחלים מחברון מיד לאחר הטבח. רבין קיבל המלצות לעשות זאת ולפטור את מדינת ישראל מכאב הראש והלב שיוצרת ההתנחלות בלב חברון, אבל התקפל אל מול הלחץ הפוליטי. ההתנחלות עוד שם, מלבלבת מתמיד.
חברון ייחודית בקלות ובמידיות שבה אפשר לראות את העוול ואת האיוולת של השהות הישראלית בשטחים. ב-1994, כמו באלפי הזדמנויות נוספות אחרות, היתה לנו האפשרות לשרטט את הקו האדום המוסרי שלנו. לשרטט אותו לפני שמיעוט אלים ומשיחי יכתיב לנו את סדר היום, לפני שעשרות-אלפי אנשים ימצאו את עצמם מחוסרי זכויות בסיסיות, מנועים מלצאת את דלת ביתם. אבל ממשלות ישראל מאז ועד היום בחרו לא לעשות את זה. אנחנו, האזרחים, בוחרים לא לראות.
החזרה הביתה, מחברון לתל אביב, מייאשת בכל פעם מחדש, אבל התחושה שהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו חזקה יותר מן הייאוש. ולכן, כשהמשטרה שינתה השבוע ברגע האחרון את עמדתה, נכנעה ללחץ המתנחלים מחברון ואסרה עלינו לקיים את הסיורים המתוכננים – הכעס והעצב התחרו זה בזה.
כעס, כי כמו כרוניקה בנאלית במיוחד – שוב רשויות המדינה נכנעות ללחץ של מתנחלים קיצונים שפשוט לא רוצים שאתם תראו את המקום שהם חיים בו על חשבונכם ועל חשבון תושביו הפלסטינים. למשטרה קל להיכנע ללחץ הזה ולקבל, תוך כדי, את תווית ה"פרובוקטורים" שהמתנחלים מנסים להצמיד לנו. פרובקטורים? אנחנו, לוחמים וקצינים בצה"ל שמספרים על מה שעשו, בסדיר ובמילואים; שפוגשים תלמידים, מכינות קדם צבאיות, סטודנטים והשבוע, במקרה, גם את קציני המכללה לביטחון לאומי של צה"ל – אנחנו הפרובוקטורים? כנראה שכשמנסים להסתיר משהו – כל מבט שמופנה לעברו נחשב לפרובוקציה.
והביקורים גם משרים עצב. כי אני מאמינה בכל לבי שהדרך היחידה לאזור מספיק כוח ואומץ כדי להתחיל ולטפס החוצה מהבור, היא להבין כמה עמוק וחשוך הוא. ובשביל להבין את זה צריך לראות בעיניים. צריך לחצות את המחסום בכניסה לעיר (בו יוודא החייל או המאבטח ש"אין ערבים על האוטובוס"), ולשמוע מפיהם של מדריך או מדריכת הסיור, ששירתו ברחובות האלו כחיילים וחיילות קרביים, שהגנו בגופם על אותם מתנחלים – מה היא חברון.
עד שלא נגיע לשם בהמונים ונתעקש לדעת – אנחנו נותנים להם להסתיר. קומץ מתנחלים מחליט בשבילנו מה המחיר המוסרי שאנחנו, כחברה, מוכנים לשלם, ומשאיר אותנו נטולי כוחות ומיואשים בתוך הבור שגולדשטיין כרה לכולנו לפני 20 שנים בדיוק.
יולי נובק היא מנכ"לית עמותת "שוברים שתיקה"