פגשתי את אדם ורטה בשדרה. השימוע השני נגמר והוא עמד בדוד המלך, מול בניין הנהלת אורט. תלמיד מעריץ התרוצץ סביבו, צלם אחרון קיפל את הציוד. ורטה עישן ואמר שהשימוע "לא היה כזה נורא". כמה שעות לפני כן, עמדתי עם בתי מול אותם משרדים. אני עם השלט "לא נשתוק", היא עם אבא עושה בושות, מקווה שלא יעבור אף אחד שהיא מכירה מבית הספר שלה, הנמצא סמוך. עמדנו בחוץ, יותר עיתונאים ממוחים. ניסיתי לדמיין את עצמי בפנים. כמה הייתי קרוב לכך כשסירבתי ללמד בכיתה לפני שתוסר ממנה הכתובת "מוות לערבים", ששיעור אחר שיעור חלפו על פניה תלמידים ומורים; היכן הייתי בלי הגיבוי שקיבלתי מהנהלת בית הספר כשתלמידה החלה להשמיץ אותי לאחר שהגבתי בחומרה לאמירתה "הלוואי שיישרפו כל הערבים".

כמעט 15 שנים בתוך ה"אין-פרטנר" ו"פרצופם האמיתי", עם שנאת ערבים וזרים המלובה בבקכנליה של מורשות הקרב ותעשיית השואה, מי שלא ביקר בשנים האחרונות בבתי הספר התיכונים ושמע שיחות של תלמידים מוכרח להבין שהגל האנטי-דמוקרטי בישראל עוד לא קרוב אפילו לשיאו. ניסיתי לדמיין את השיחה בפנים, "מי אתה שתקבע מהי מוסריות הצבא?" מול "האמירות של מרשי אינן סותרות את חוזר המנכ"ל"; "מה בדיוק אמרת?"; "אין טעם לחזור על הדברים מהשימוע הראשון"; "אינך רצוי כאן"; "אני לא מתכוון להתפטר".

על השאלות החינוכיות והחברתיות הגדולות של הפרשה לא דיברו בשימוע. לא השיח המנהלי-משפטי הוא הזירה המתאימה לכך. דיאלוג ביקורתי בכיתה לעומת זאת, בשיעורי פילוסופיה או אזרחות למשל, עשוי להיות זירה כזאת. אחת השאלות הגדולות שלא נדונו בשימוע אם כן, היא כיצד לְמשטֵר את האתרים החינוכיים החופשיים יחסית שעוד נותרו.

סביב פרשת ורטה מרחפת שאלת הסמכות המחנכת. "מה אמרת? מי שמך לומר? באיזו רשות?" והשאלה שעל הפרק – "מי קובע?": מי קובע את מטרות החינוך (לְמה לחנך), את השיטות (איך לחנך), מי קובע את התכנים (מה לומר). כשהנהלת אורט עוסקת בשאלה "אמרת או לא אמרת 'צבא לא מוסרי'" היא ממצבת את המורים כחיילים, מגדירה להם את גבולות הגיזרה של העיסוק הלשוני שלהם ומבהירה היכן צריכה המחשבה להיעצר. נורא – אם אתה מתנגד לעמדות האלו; מצוין – אם אתה בעדן. מה חדש?

אין חדש: הפילוסופיה החינוכית של המורה היא שנותנת תוקף לסמכותו בכיתה. אך מהי הפילוסופיה החינוכית של המורה? אנחנו לא ב"פוליטיאה" של אפלטון, שבה המורה הפילוסוף לא זקוק למקור סמכות חיצוני נוסף לעצמו, שכן האמת בידו – היא הסמכות והוא פועל לאורה. אנחנו כבר כל כך נזילים, שעצם המחשבה על מבנה סמכות כזה מעוררת בנו יותר חלחלה מאשר תקווה. לכן אם כבר אפלטון, אז "מדינת החוקים" שבה מחליף החוק את האמת כמידה העליונה, במידה רבה כמו אצלנו.

כך, מערכת החינוך אינה מכוונת אל "האמת" אלא אל המוסכמות שנמסרו מטעם המדינה. לא להתבלבל: זו אינה דיקטטורה, זו ריבונות החוק שנקבע על פי ההסדר המקומי. זו עשויה להיות גם דמוקרטיה. כאן המורים אינם מחנכים, במובן זה שאין להם חירות לעצב את המטרות והתהליך בעצמם. מבחינה מושגית, יותר נכון לראות בהם עבדים, היות שפעולתם כפופה לרצונותיהם של אחרים. מורים הם לא יותר מאשר פועלים המיומנים בטכניקת כיוון דעתם של התלמידים לדעתה של המדינה. זו גם הסיבה לכך שהמדיניות החינוכית הנוכחית הולכת ומהדקת את הפיקוח שלה על הנעשה בכיתה: לא די לה בבחירת המקצועות, אף לא בעיצוב תוכניות הלימוד, לא בבחינות הכלליות ולא בפיקוח על ספרי הלימוד. כעת היא גם מפקחת על כלל המבעים שמורים מפיקים בכיתתם.

*

אסור שהחשיבה על אדם ורטה תתחיל ברגע הנוכחי. המתקפה על החינוך הליברלי בעיצומה כבר שנים ארוכות. לאדם ורטה קדמו מינויו של צבי צמרת ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך וריקון עבודתה של ענת זוהר ותוכנית "האופק הפדגוגי" שלה מתוכן, עזיבת חברים בוועדת המקצוע באזרחות על רקע התנגדתם להסבת המקצוע למנוף ללימודי ציונות, פיטורי מפמ"ר האזרחות אדר כהן, פסילת ספרי לימוד בהיסטוריה ובאזרחות (צפריר גולדברג, עמנואל גוטמן, דני יעקובי, אייל נווה, סאמי עדואן, דן בר-און, עמותת זוכרות – רשימה חלקית).

שום ניצחון חינוכי לא נרשם באי-פיטוריו של ורטה, אלו רק גבולות האפשרי שצומצמו עוד יותר. לכאורה מורה ביקורתי הושב לעבודתו, בפועל רף הצנזורה הוגבה עוד יותר. במבחן גבולות המחשבה, קו הגבול הוסג לאחור. מיהו המורה שיבחר מחר לעסוק במוסריותו של צה"ל? פרויקט הגמר של תלמידי כיתת האזרחות שבה לימדתי לפני כמה שנים נקרא "האם ישראל היא מדינה דמוקרטית?" מחנכים אוטוריטריים לא יבינו זאת אבל כמו פרויקטים ביקורתיים רבים, גם הוא יצא מחזק את הדבר שכנגדו יצא כביכול. התלמידים הצביעו על כשלים ובעיות עמוקות בדמוקרטיה הישראלית ובמקביל השיבו על השאלה בחיוב. יד על הלב, לא הייתי מעז לשלוח תלמידים למשימה כזו היום.

אנו חיים בחברה שבה סמכות המורה ומנעד הקול שלו תלויה בפילוסופיה החינוכית של המדינה, וזו רוצה להתאים אותו לצרכיה. במקביל אנו שומעים רעיונות על תפקידו של המורה בקידום חשיבה ביקורתית, בקידום פלורליזם, בפיתוח האנושיות של היחיד. מרבית המצדדים בורטה מחזיקים בעמדות כגון אלו. הפילוסופיה החינוכית של החינוך הלאומני-קפיטליסטי הנוכחי אינה מתיישבת עם הרעיונות האלו. במצב העניינים הנוכחי, ואם אנו חיים בחברה שבה הסמכות החינוכית ניתנה למורים מידי המדינה – לעמדות דמוקרטיות חינוכיות אין מקום כרגע. אין להן תוקף.

*

ודאי: למורה הדמוקרטי הפועל בסביבה ליברלית יש עדיין מרחב פעולה ולגיטימציה. אולם הכלל הוא שגבולות ההסכמה הקהילתית מכתיבים את המרחב הרעיוני שבו יכול המורה לפעול. החינוך הביקורתי הוא גוף תוכן מעורר השראה, אולם בבתי הספר היום קיימות ביחס אליו שלוש אפשרויות: או שהוא נתפש כמכוון לשינוי משטרי – בסדרי גודל שונים – ואז לשלטון יש עניין וגם הצדקה סבירה לחסלו; או שהוא פרויקט מקומי וסמוי, המודע לפגיעותו ולמגבלותיו; או שהוא מניירה של צדקנים הפועלים בביקורתיות לכאורה, כשבעצם פעולתם רק מנציחה את הסדר הקיים. וכן, ישנו גם הרווח האישי הנלווה, בדמות האדרת שמם ומעמדם (לרוב, באקדמיה).

במקום להאשים את השמרנים שאינם דמוקרטים, כדאי להתחיל לשאול על המחויבות הדמוקרטית של הליברלים עצמם. לחינוך הדמוקרטי בישראל יש בעיות קשות, שתיים מהן אקוטיות: האחת, חוסר ההכרה בכך שהתומכים בו והמעוניינים בו הם חלק ממחנה, קבוצה מצומצמת ונרדפת. השנייה, מידת הדמוקרטיוּת של המחנה הזה – שנים ארוכות מדי מתנהלת החשיבה הדמוקרטית בישראל כאילו היא קבוצת רוב, קבוצת שלטון. בהקשר שלנו, היא מתעקשת לדמיין את עצמה כאוניברסלית. אבל החברה הישראלית מתפרקת לקבוצות השונות, והחינוך הממלכתי בדרך לאבד את הרוב המספרי שלו, והחשיבה ממשיכה להתקיים כאילו יש חינוך אחד, שפה אחת, עם אחד.

שינוי התפישה צריך לכלול מעבר מחשיבה על "טובת הכלל", ברמת הלאום, לחשיבה קהילתית, מקומית, המבוססת על אתוס דמוקרטי משותף ושיקומו. הוא צריך לכלול מעבר לפעולה מתגוננת, שתתמקד במחנה עצמו, בשימורו, בעצם האפשרות לקיים בישראל חיי קהילה דמוקרטים תחת שלטון הרוב הנוכחי. ייתכן שהשעה מצריכה התבדלות חינוכית והסתגרות, חידוד רעיוני, תוכני ופדגוגי, ומוסדות השכלה מתאימים.

אני לא מציע שום דבר שהקהילה החרדית לא עשתה קודם. אני כותב עליה בהערצה: זו תרבות-נגד המודעת לעומק התהום שפעורה בינה לבין התרבות השלטת, מבינה את הסכנה הנשקפת ממנה, מכירה במגבלות כוחה ומקדשת את החינוך, הלמידה והפרקטיקות הפנימיות שלה לפני שהיא פונה, אם בכלל, החוצה.

שנים ארוכות של קריצת עין גובות את מחירן. כולם למדו לשחק את המשחק הסמוי: דיבור דמוקרטי מכאן, העדפות אתניות ושכבות על גבי שכבות של ריבוד מכאן. כך הדיר השמאל קבוצות שלמות, כך הוא מודר היום לצדן. בניית המחנה הדמוקרטי צריכה להיעשות על בסיס פילוסופיה דמוקרטית, בלי קריצות עין.

בנצי סלקמון הוא מורה, חוקר למידה באוניברסיטה העברית ומדריך מורים במכללת קיי