את ספרו האחרון, "2023", בחר יגאל סרנה להוציא בהוצאה עצמית ("קיפוד" הוצאה לאור, 2014) ובשיטת מימון המונים. 715 תומכים צברו ביחד 49,890 שקלים ועקפו במעט את הסכום המקורי המבוקש (45,000). יש משהו מושך בתלות המוחלטת של הכותב בקוראיו ובהתנתקות המוחלטת לא פחות מהוצאות הספרים. יחד עם זאת, נדמה שמימון ההמונים דן את הספר להיות נחלתם הבלעדית של קוראיו-בעליו. כותב המוותר מראש על מתקפת יחסי הציבור המלווה ספרים חדשים ומתוקשרים יותר גוזר על יצירתו שיכחה יחסית. אולם "2023" ראוי לדיון ציבורי נרחב יותר.
מעטות הדיסטופיות הלאומיות שנכתבו בשפה העברית. הקמת מדינת ישראל נתפשה כהתגשמותו של חזון אוטופי והספרות הישראלית הקאנונית התגאתה ביכולתה להניח פיגומים יציבים ומוסריים יותר לבניין האומה. אמנם, נכתבו כבר חזונות אפוקליפטיים המתרחשים בישראל המודרנית אבל ספרו של סרנה שונה בעומק הקריסה שהוא מתאר ובנסיבות שהובילו לתיאור הדיסטופי. בשנת 2023, תל אביב של סרנה נטושה. בתהליך לא ארוך במיוחד נהפכה "העיר בלי הפסקה", עיר שכולה התגברות על טבע ושממה מדומיינת, למרחב שבו הצמחים מעכלים את מרפסות הבתים הנטושות. עכברושי העיר הם היחידים המקיימים חיים תבוניים בעלי היגיון חברתי, והתושבים, לעומתם, עסוקים בהימנעות ממגע אנושי ובהמתנה לכיליונם.
ליאון, גיבור הספר, מאחרוני הנשארים בעיר, חי עם בתו נטולת השם עד שהוא נשבר ומתחיל גם הוא את בריחתו. העלילה המרכזית של הספר מתארת את המסלול הפיזי והנפשי של האב ובתו לעבר ג'סר-א-זרקה, שם מחכים להם מלח זקן וספינה רעועה, שאם ירצה הים והגורל יובילו אותם לקפריסין. בהיפוך תפקידים היסטורי מהווים ערביי ג'סר, המופלים, המופקרים והחנוקים ממזרח ממערב ומדרום, לאלו שבעצם קיומם טמונה האפשרות להציל את שארית הפליטה הציונית. ליאון שייך לדור שאהב את הארץ הנוראה הזאת ולא סבל את אפשרות הניתוק ממנה עד שכמעט ואי אפשר היה לברוח. מסע הבריחה הפרטי של ליאון מסמל את מנוסתו של עם שלם אל מה שסרנה מציע כמולדתו היחידה – גלות.
163 עמודים מונה הספר ובתוכם לא מעט רמזים בנוגע לסיבות שהביאו לקריסת הציונות. הנה למשל בעמוד 24 כותב סרנה כי "למנוולים היתה סבלנות ברזל של אימפריה, עד שעקרו את השן באצבעות החשופות של הסוכן שלהם, שהפך לפוליטיקאי שהדהיר אותנו לחורבן". בעמוד 46 כתב: "לפני שנים קרא על כרך אמריקאי שידע שגשוג ונדל"ן פרוע אך הפך לעיר רפאים. הכותב טען שכל זה יכול לקרות גם לכרך שבו חי ליאון, שתהיה מלחמה, שייפלו טילים, שיבואו רעידות אדמה ומשבר כלכלי. שהעיר הלבנה תתפחם". או בעמוד 76, שם כתב: "ליאון נזכר בשיחה שניהל עם חולד בעת שהכרך החל להינטש. תחילה בזרם דק, אחר כך בשיטפון. חולד אמר שיישאר. מה שלא יהיה. הוא זקן מדי לנדודים, הוא צריך רק מלאי של ספרים ואוכל יבש. היה לו אח מבוגר ממנו, שאמר לו: 'אם תישאר, אתה צריך נשק'. לאח היה אקדח גרמני וארגז תחמושת. 'אם יבואו, אני יורה'. מי יבואו? לא אמר".
רחובות הזוועה של תל אביב הנטושה בהם צועדים האב ובתו בדרך לחוף הים, משם יצפינו עד סירת ההצלה שלהם, מתכתבים עם המסע לשום מקום של האב ובנו בספר "הדרך" של קורמאק מקארתי (מודן, 2009), גם אם ספרו של מקארתי הוא לא דיסטופיה פוליטית לאומית מהסוג של "2023". מקארתי, כמו סרנה, לא מתאר בדיוק מהי הקטסטרופה שהשמידה את הציביליזציה. אולם סרנה צנוע יותר. ישראל חשובה אך כשהיא מתרסקת, עולם כמנהגו נוהג. אמריקאי שמתאר חורבן, לא יכול לדמיין עולם נטול אמריקה. בשני הספרים העמימות מכוונת ומלמדת על תהליכי עומק חברתיים ופוליטיים.
סרנה לא מפרט האם היו אלו טילים אירנים שסיימו את תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל; האם אסון טבע שמשטר מושחת ורקוב לא הצליח להתמודד אתו; האם שסעים חברתיים פנימיים נהפכו לבלתי נסבלים עד כדי קריסה; האם הפלשתינים קצו בתהליך "שלום" חסר תכלית והחלו לדרוש זכויות אזרחיות הממוטטות את פיקציית "הרוב היהודי", התמוטטות שהובילה לנטישה המונית של יהודים המעדיפים לחיות כמיעוט לצד מושאי חיקויים המערביים. "2023", כאמור לא מסייע לקוראים בשנת 2014 להבין מה יגרום לקריסת המדינה בעוד תשע שנים.
אולם השאלה המעניינת אינה הסיבה המדויקת שבגללה קרסה הציונות, אלא דווקא מדוע בחר סרנה להותיר שאלה זאת ללא מענה. התשובה טמונה בהלך הרוח הנפשי של "השמאל הישראלי." אותו ייאוש קיומי והשלמה של מחנה מובס ורצוץ עם אי ההפיכוּת הפוליטית ועם "המצב".
הכיבוש הישראלי בשטחים, האפליה המוסדית של אזרחים לא יהודים, תהליכי הפאשיזציה בחברה הישראלית והשתרשות התפישה הניאו-ליברלית שמעודדת אי שוויון חברתי לטובת מדדי צמיחה, או במלים אחרות כל מה שביחד ולחוד מכונן ומעצים את הנוראות שב"מצב", לא ימוטטו את ישראל. סרנה ההוגן יודע כי אי אפשר לסמן אחת מאלו כתהליך שהוביל לנקודת האל-חזור שאחריה קרס המשטר הציוני. האימה הגדולה אינה המציאות עצמה, על החוליים הרבים שבה, אלא העובדה שהתהליכים המכוננים את המציאות אינם תהליכים סופניים. זאת בניגוד לטענותיהם של כמה מהצועדים בראש מחנה השמאל המיואש (ראו למשל מכתבי הסופרים ועצומת אנשי הרוח למיניהן). חוסר היכולת לדמיין מוצא פוליטי הוא שמתדלק את הפנטזיה בדבר נטישה המונית של ישראל, ולא ניתוח קר של תהליכים פוליטיים המובילים לאבדון.
סרנה, ככל הנראה, כמו מרבית השמאל הישראלי, מיואש מחוסר התוחלת הפוליטית של עוד הפגנה מעוטת משתפים בכיכר הבימה. אך גם הוא יודע שהעתיד אינו טומן בחובו את קץ המדינה אלא במקרה הקיצוני את קיצו של החלום הציוני הליברלי – אם אי פעם היה אפשרי – בדמות מדינה דמוקרטית רוב הזמן אך לא כל הזמן, יהודית אך חילונית. נטישת "הפוליטי", כלומר זניחת המאבק על עתיד טוב יותר, וחוסר היכולת הפוסט-מודרנית לתאר עתיד שכזה, מניעה את סרנה לשרטט גלות קולקטיבית כפתרון "למצב" ולא, למשל, את הקמתה של "ישראל החופשית" בקרב הנשארים ותיאור מאבקם לעצמאות מחודשת.
"צל עולם" של ניר ברעם (עם עובד, 2013), דיסטופיה אחרת שפורסמה לא מזמן, תיארה תנועת מחאה גלובלית כושלת, אשר שלוחותיה הגיעו גם לישראל. הקטסטרופה העולמית שאותה מתאר ברעם אינה נותרת ללא אשמים. האחראים למצב עומדים לדין על מעשיהם למשפטי שדה מאולתרים: "אחריות אישית" בשפת המחאה, והמוחים ברחבי העולם הם השופטים והתליינים כאחד. בווירטואוזיות ספרותית מתאר ברעם כיצד צעד הניאו-ליברליזם הגלובלי יד ביד עם מראית עין של תהליכי דמוקרטיזציה, או תהליכי "שלום" בקונטקסט הישראלי. את סביאתה חסרת הגבולות הסוותה האידיאולוגיה הזאת ברטוריקה מערפלת של צדק וקידמה. כישלונה של המחאה הגלובלית שאותה מתאר ברעם, אינה גורעת מהיותו של "צל עולם" מניפסט ביקורתי משמעותי, לצד הישגיו הספרותיים. "צל עולם" חושף את המנגנונים המזינים ומשרתים את הניאו-ליברליות הגלובלית ומותיר את הקוראים עם כלים טובים יותר לבקר את המציאות הפוליטית, בישראל ובעולם כאחד. "2023", לעומת זאת, כמו השמאל הישראלי במצבו המנטלי הנוכחי, מותיר את הקוראים (והציבור) עם תחושה חמצמצה של ייאוש משתק.
נועם תירוש הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון