מנשה, שלום.

חידה: איך אפשר להפוך אשה או פרה למכונת משקאות?

פתרון: כמו שאתה בטח יודע פרות ונשים מייצרות חלב במהלך תשעת חודשי הריונן, בשביל התינוק. אז פשוט מאוד מסדרים שהנקבה תהיה כל הזמן בהיריון, ובכל פעם שהיא יולדת לוקחים ממנה את התינוק, כדי שלא יצרוך את החלב, וכופים עליה מיד היריון נוסף. ככה הצליח האדם להביא את הפרה להיות מכונת חלב 24/7, 365 יום בשנה.

כשאתה מוכר לצרכנים את הסלוגן "חלב ללא חומרים משמרים" ובפועל מוכר להם חלב עם קרצינוגנים, מוגלה, שאריות צואה, הורמונים ואנטיביוטיקה (אבל בהחלט ללא חומרים משמרים), זה לא נורא. זו אפילו בדיחה נחמדה על חשבון אלו שבוחרים להתעלם ממידע רפואי רציני ונגיש וממוסר אלמנטרי. אני לא מתה על הטעיות שעושים כלפי צרכנים אבל יש יוצאים מהכלל; ובכלל, צרכנים מסוגלים לקרוא וללמוד ויכולים לקחת אחריות, ולהתאגד, ולהתקומם.

בעלי החיים מהפרסומות שלך לא יכולים להתקומם, מן הסתם. נחותים מאתנו שכלית הם כבר מזמן הפסידו במלחמה מולנו והפכו לשבויים שלנו, ולכן בשביל להשתחרר מהשיעבוד הם זקוקים לבני ברית שיתקוממו בשמם ויפעלו לשחרורם.

רפת אינה "הבית של הפרה", מנשה. עבדו עלינו. אל תסכים לגלגל הלאה את ההטעיה הזאת בשביל פטרוניך. רפת היא לא בית אלא בית כלא שהתנאים בו ירודים באופן חריג. הפרות רובצות בתוך החרא של עצמן, פצועות וחולות ומוזנחות רפואית. קרקע המכלאה עשויה חרא חדש מעורבב עם חרא ישן.

אתה אחד היותר מוכשרים כאן ויש לך כוח להכתיב התנהגויות צרכניות. בעלי ההון שעומדים מאחורי המותג "טרה" יודעים את זה, ולכן גייסו אותך ואת כשרונך לתועלתם. הם יודעים שהם צריכים להילחם כאן במודעוּת צרכנית הולכת וגוברת, מזה שנה וחצי שרווחיהם בירידה תלולה, והם צריכים שחקן חזק כמוך בצד שלהם.

לפני שבועיים ביקרתי ברפת במרכז הארץ. ביליתי שם כמה שעות ובין היתר נכחתי בחליבה. ראיתי את הפרות צולעות אל עמדת החליבה כשעטיני ענק מתנודדים בין רגליהן או נגררים על האדמה. ראיתי אותן מחליקות על האדמה הבוצית, בעוד הרפתן מחמר בהן עם מוט ברזל דק וארוך, משלח צליפות מזדמנות בישבניהן הגרומים, גורם גם לחלשה ולפצועה ביותר להגביר את קצב צעידתה אל עבר העמדה הלחה והמסריחה.

החיים שלהן סובבים סביב הזרעה כפויה, הריונות, חליבה שלוש פעמים ביום, השבחה גנטית של עטיני ענק שנושאים 50 ליטר במקום ה-7 ליטר הטבעיים. אתה שם לב מה משותף לכל הדברים האלה? אני, כאשה, לא יכולה שלא לשים לב לכך שיש כאן התעסקות מטרידה באיברי המין של נקבה.

נקבה ממין ביולוגי אחר, מוחלש, שהמזריע מחדיר יד עם זרע לווגינה שלה בעוד שאת היד השנייה הוא מחדיר לפי הטבעת שלה ולעומק החלחולת כדי לייצב משם את הרחם ברגע ההזרעה, וכל זה מתבצע כשראשה של הנקבה כלוא בין שני סורגים שלא מאפשרים לה להימלט, וכשהנזם שבאפה קשור לקורת עץ כך שכל תנועה שהיא תעשה תכאיב לה. במילון שלי לא קוראים לזה אונס; קוראים לזה אונס אכזרי. ולהתעסקות הבלתי פוסקת עם השדיים הנפוחים והמודלקים והפצועים שלה קוראים אצלנו תקיפה מינית.

מנשה, בתור נקבה קשה לי להשלים עם תקיפה מינית של נקבות אחרות, גם אם הן ממין ביולוגי אחר. זה לא רק מבזה אותי אלא גם גורם לי לחוש מותקפת בעצמי. כמו שאני מרגישה שעיסוק של אשה בזנות מקרין גם עלי, כאשה, ומפקיר אותי, כך גם העיסוק הבלתי פוסק של פטרוניך באיברי המין של הפרה, מקרין עלי כנקבה ומתיר גם את גופי.

קשה לי להשלים גם עם מחיקת האמהות של הפרות. כשעה לאחר ההמלטה, ברגע שהאמא מסיימת ללקק ולנקות אותו, לוקחים ממנה את התינוק. היא נלחמת בכל כוחה, כלומר בתמרונים פאתטיים של ילד בן שלוש. היא בוכה ורצה אחרי האיש שלוקח את התינוק ולרוב נאלצים להכות ולכלוא אותה. כשהתינוק נעלם משדה ראייתה היא מסתובבת סביב עצמה מבולבלת ונסערת. לפעמים דופקת את הראש בקיר שוב ושוב, כמו בהתקף שיגעון.

פרות שמחות יש רק בפרסומות

אחר כך, בתקופת האבל, היא עומדת ערב-ערב באותו מקום שבו ראתה את התינוק שלה בפעם האחרונה, וקוראת לו.

אני עושה כל מה שבכוחי כדי להגן על הפרות ולהציל אותן מהגורל העגום שבני האדם מכינים להן. אני נמנית על מיעוט באוכלוסייה שלא רוצה לגזול מהן את חלבן ולאכול אותן ואת צאצאיהן – דבר שמן הסתם הופך אותי לאפוטרופסית שלהן. לכן אני פונה אליך. בפרסומות אתה משדל את קהל הצופים שלך, בשם שולחיך, להמשיך ולממן פגיעה בבנות חסותי חסרות הישע. בזמן צפיית שיא אתה הופך את עצמך שותף להצגת פגיעה בשבויות מלחמה רפות שכל כדבר לגיטימי.

אני חושבת שאתה צריך לחצות את הקוים אל הצד של החמלה, מנשה. אני חושבת שכאן המקום הטבעי שלך.

בקצה הרפת שביקרתי בה, אחרי שחולפים על פני עמדת החליבה ושש המכלאות המצחינות, ניצב בניין לבן, רחב ונמוך, שנקרא "מפעל אריזה". בפתחו משאיות, באות והולכות. במרחק 200 מטרים מהמקום שבו הם נולדים – נכנסים העגלים בהגיעם לגיל חצי שנה לתוך מפעל האריזה על רגליהם, ויוצאים ממנו מבותרים או טחונים, באריזות קטנות ונקיות, נוחות לנשיאה, במסעם אל מדפי הסופרמרקט. האמהות שלהם עדיין עוצרות מדי ערב במקום שבו ראו את הקטנים בפעם האחרונה, וקוראות להם.

לימור נחמיאס היא סופרת ותסריטאית