כשהבן שלי היה בן שנתיים, הוא נעלם לי בים. מעולם לא חשבתי שאבין את תורת היחסות הלכה למעשה, עד לאותו רגע. זה אומנם קרה לשבריר שנייה, אבל בזמן הקצר כהרף עין שנראה לי כמו נצח, כבר הספקתי לבנות לעצמי תסריט בראש שבו כל עולמי נחרב עליי. ובכלל, למי מאתנו ההורים זה לא קרה? מספיק שנסיט מהקטנטנים האלה את העיניים לרגע, והם יכולים לבצע תרגיל היעלמות שיעצור את קצב הלב שלנו, עד שנמצא אותם עומדים ממש לידנו, לא מבינים מה בכלל קרה. כל הורה יודע, שהילדים הם הנקודה הכי רגישה בלב.

• העוולות כלפי יהודי תימן החלו הרבה לפני שילדיהם נעלמו
• שקרים שסיפרתם לסבתא שלי – על התינוקות החטופים של יוצאי תימן 

עכשיו דמיינו לעצמכם מצב שבו חוטפים לכם את הילד. תסלחו לי, אני יודעת שאם מישהו מייחס לילד שלי משהו שלילי אני משתגעת, אז אכתוב את הדברים בגוף שלישי – תדמיינו לעצמכם מצב שבו הורים הולכים עם הילד שלהם לבית חולים בגלל בעיה פעוטה כמו שיעול, כאב באוזן או שלשול, וביום המחרת הצוות הרפואי אומר שהילד שלהם מת ושמקום קבורתו לא נודע. נסו לדמיין את השבר, את הכאב, את הכעס ואת האובדן הנורא. ואם לא די בכך, במקום שמישהו ינחם את ההורים ההמומים והכואבים, הם מאוימים על ידי הצוות שאם לא יתפנו משם, יזמינו להם משטרה. כאם בעצמי, המחשבה הזאת מדירה שינה מעיניי. כנכדה של אנשים שחוו זאת על בשרם, אני ממש כועסת על העוול שנגרם להם.

סבא וסבתא (רחמים ושרה) עם דבורה, אהרון ויואב

לסבתא שרה וסבא רחמים האהובים שלי, האנשים הכי טובים שהכרתי, היה חלום אחד – למצוא את יוסף, הבן שנחטף להם כשהיה בן שמונה חודשים. זה היה ב-1949, כשעלו ארצה מפרס, חדורי אידאולוגיה ציונית עם ארבעת ילדיהם, ושוכנו במעברה במחנה "שער עלייה". התינוק שלהם, הדוד שלי, נלקח לבית חולים רמב"ם בחיפה ומשם הכל היסטוריה שתיזכר עבורנו לדיראון עולם. הם שכרו חוקר פרטי שנתקל בקירות לאורך כל ניסיון שלו להגיע לחקר האמת, עד שהוציא עצמו מהמשוואה. סבא וסבתא שלי הלכו לעולמם מבלי להגשים את החלום שכה ייחלו לו. ומדוע אני כה משוכנעת שהדוד שלי נחטף אתם שואלים? כי לפי מסמך של משרד הפנים, הוא עזב את הארץ בהיותו בן 13 ובגיל 18 קיבל צו גיוס.

פרשת חטיפת ילדי תימן שהתרחשה בין השנים 1948-1954, היא פצע מדמם בהיסטוריה של מדינת ישראל. במשך עשרות שנים, אלפי משפחות סיפרו את אותו הסיפור: ילד לא מרגיש טוב – מגיע עם הוריו לבית החולים – הצוות מבקש מההורים ללכת הביתה – ההורים מגיעים לביקור בבית החולים ומודיעים להם כי הילד נפטר – נאמר להם כי אין קבר/מקום הקבורה לא נודע – ההורים ההמומים מנסים למחות ומאוימים כי תוזמן להם משטרה – אחרי 18 שנים "הילד המת" מקבל צו גיוס. אותו סיפור, משפחות שונות.

בשבוע שעבר, כמעט 70 שנים אחרי, נפתחו הרשומות של שלוש ועדות שהתכנסו בנושא. שלוש ועדות שטענו כי לא התבצעה חטיפה שיטתית, על אף שכל העדויות מוכיחות אחרת. נכנסתי לקרוא את החומרים ונדהמתי ממה שמצאתי שם. עשרות רבות של דפים שבהם הנתונים משתנים לפי הצורך: פעם מצוין כי הדוד שלי נפטר כשהיה בן חמישה חודשים, בדוח אחר מצוין כי נפטר בגיל שמונה חודשים. מסמך אחד מעיד כי נפטר בתאריך אחד ומסמך אחר מעיד כי נפטר בתאריך אחר. מקום קברו לא נודע ובתעודת הפטירה כתוב שהיה בכלל נקבה עם שם שונה. ברור לכל בר דעת שיציץ במסמכים האלה, שיש כאן ניסיון טיוח, על גבי טיוח, על גבי טיוח שנמשך לאורך שנים, על גבי שנים, על גבי שנים.

והנה, בזכות עיתונאים אמיצים, חברי כנסת ועמותות חדורות מטרה, היום כבר מדברים על הנושא הכאוב הזה בריש גלי, אבל שאף אחד לא יטעה – אנחנו לא שם עדיין. אז נכון שהמסמכים נחשפו, אבל עד שהממשלה לא תצעד את המייל הנוסף ותיתן אישור לפתיחת תיקי האימוץ, לא התקדמנו בהרבה. אם המדינה כבר אומרת בגלוי שקרה כאן משהו שצריך לבדוק – אז הגיע הזמן שיקומו ויבדקו, אבל שיבדקו באמת ללא משוא פנים ובלי להסתיר דבר. שיכנסו ועדה נוספת, שיפתחו תיקי אימוץ, שיעשו משהו למען ההורים המעטים שעדיין בחיים, על מנת שיזכו לראות את ילדיהם.

זעקי ארץ אהובה – עשי זאת למען הילדים, למען ההורים, למען המשפחות, ולא פחות מכך – למען תיקון עוול היסטורי של מדינה שקמה על דמעותיהם של אלפי הורים אבלים.