ההסתדרות ארגנה כנס על "מצבם המוחלש של העובדים הצעירים ובזכותם להתארגן". לכאורה, הכל טוב ויפה, אין ספק שאנו, בני הנוער, נתפסים כעובדים סוג ב' והתארגנויות עובדים בהחלט יכולות לעזור לנו. עם זאת, התמונה אינה כה פשוטה.
דמיינו לכם כנס על שילוב נשים בהייטק שאליו לא תוזמן אפילו אישה אחת. או לחלופין, יוזמנו מספר עובדות הייטק שאפילו לא יצוינו בשמן ויקצו להן רק שנייה וחצי לדבר. במקומן יוזמנו לכנס הבעלים של אינטל, הבעלים של צ'ק פוינט ומנכ"ל אינטל לשעבר. למרבה הצער, זה לא תרחיש דמיוני. בכנסים בנושא שילוב נשים יש נטייה להדיר את מי שעוסקים בשילובן. עם זאת, הרכב כזה לפחות מעורר כעס ציבורי וברור שאינו תקין כלל.
נראה שגם הכנס שמארגנת ההסתדרות יהיה דומה לכנסים אחרים שעוסקים בעזרה לאוכלוסיות מוחלשות בזמן שהמארגים מדירים בעצמם את אותן אוכלוסיות ו"לא רואים אותן בעיניים". כשמסתכלים על תוכנית הכנס, מגלים כי מתוך שלוש השעות המתוכננות קיבלו בני הנוער רק עשר דקות לדבר על האתגרים שבהתאגדות.
נקודה בעייתית אף יותר היא כי בפרסומים מופיעים כל משתתפי הכנס, כראוי, בשמם המלא לצד תואריהם (שופט, עו"ד, מר, גברת) ותפקידיהם (יו"ר ההסתדרות, הבעלים של רשת בורגראנץ' וכד'), למעט בני ובנות הנוער. אלו לא הוצגו בתואר, או אפילו בשמם. הם פשוט נדחסו לשורה לקונית המציגה אותם כמקשה אחת – "חברי ועדים צעירים". אין לי ספק שכוונותיהם של מארגני הכנס טובות, אבל האופן שבו אורגן האירוע עוזר לשמר את הסדר הקיים הגילני1.
התלמידות בתלמה ילין דורשות שוויון
***
אף אחד לא מדבר על זה, אבל בני ובנות הנוער הם אחת האוכלוסיות הכי מודרות בישראל. אין טעם לדבר על החוק השולל מאיתנו את הזכות להצביע כי מדובר בנורמה המושרשת עמוק בתרבות שלנו, אבל יש דוגמאות נוספות. למשל, אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר המאמרים בתקשורת המיינסטרים העוסקים בבני ובנות נוער שלא בהקשר של רפורמות לימודיות. נכון, אין לנו ניסיון של עשרות שנים המקנה לנו בקיאות בתחום כלשהו, אבל אפשר לחשוב שכל הפובליציסטים באמת מבינים על מה הם מדברים.
נהוג לומר שהעולם שייך לצעירים, אבל האמת רחוקה מכך. המבוגרים (ובמילה זו אני מתכוון לאלו שכבר אינם בני ובנות נוער) שולטים באופן מוחלט בכל המדיות שמעצבות את תפיסת עולמנו וגם את היחס הראוי לבני ובנות הנוער, ואף אחד לא שואל את עצמו אם המצב הזה ראוי.
ביטוי נוסף לגילנות הוא בהפרדה הכמעט מוחלטת בין המבוגרים לבינינו. מבוגרים שאינם נמצאים בקשר עם בני ובנות נוער במסגרת עבודתם (מורים, למשל) מכירים בני ובנות נוער אך ורק בתור הבן/ת של. אני מכיר בכך שאנשים נוטים להתחלק לקבוצות לפי תרבותם, והתרבות של בני ובנות הנוער שונה מתרבות המבוגרים, אבל זה טיעון בעייתי מאוד כשקבוצה אחת שולטת בעולם וטוענת לזכות מוסרית לכך. הרי אנחנו, בני הנוער, לא קיימים בתור בני אדם בזכות עצמנו. תמיד נהיה הבת של, אלו ששומעים מוזיקה גרועה בפול ווליום או השניים שדוקרים זה את זה מתחת לבית שלך. בית הספר נועד "להכין אותנו לחיים", לא חלילה להכין אותנו לתעסוקה/אקדמיה ולעזור לנו בחיים, כי מה שיש לנו אינם חיים עד שהפכנו למבוגרים ואנחנו לא עוד "אחד מההם".
החברה שלנו אף לועגת לזהותם של בני ובנות הנוער. מתייחסים אלינו כמי שנמצאים בשלב מעצבן שיש לעבור כדי להגיע לחיים, כמו שכל פרפר יפהפה היה בעבר זחל מכוער. לעתים קרובות דיכוי מתבטא בשימוש בהתנהגות של אוכלוסיות מוחלשות כמילת גנאי (כמו "נוהג כמו אישה”), אבל בימינו ביטויים כאלה נחשבים בדרך כלל בלתי לגיטימיים. לעומת זאת, בני ובנות הנוער נשארו שק החבטות של המבוגרים: "אינפנטיל”, "בעל רמה מנטלית של תלמיד תיכון" וכמובן "טיפשעשרה”. לפני שבוע פרסם אורי משגב מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "נפתלי בנט כאינפנטיל במשבר גיל ההתבגרות", כי הבעיה בבנט אינה שהוא גזען מתועב אלא שכביכול, כמו בני הנוער, הוא לא יודע את מקומו הראוי בחברה.
נשים באקדמיה: יותר תארים, פחות עמדות מפתח
גם היה פעם צעיר. ברק אובמה
***
נהוג לומר שהדרת בני הנוער אינה באמת דיכוי, מכיוון שכולנו, גברים ונשים, יהודים וערבים, עוברים אותה. מבין כל הדיכויים, זהו הדיכוי עם המוביליות החברתית הכי גבוהה, מכיוון שאם, חס וחלילה, לא מתים בדרך, נחלצים ממנו אוטומטית עם חלוף השנים. בנוסף, טוענים כי בניגוד לשאר הדיכויים, המבוגרים היו פעם בני ובנות נוער וזוכרים את החוויות והקשיים שלהם, אולם אינני חושב שזה נכון באופן מהותי.
אני אדם אחר לגמרי מהאדם שהייתי בגיל 12, עם מחשבות, רעיונות ותרבות אחרת. אני יכול לזכור מה חשבתי ומה עברתי בגיל זה, אבל לא באמת אחווה את הרגשות שהיו לי בזמנו או אתפוש את העולם כפי שתפסתי בזמנו. במקום זאת, יהיה לי רק צל של זיכרון, נטול הקשרים והסיבות לכל מחשבותיי בזמנו, כך שלא תהיה לי בעיה לשלול מחשבות אלו.
אנשים נוטים לחשוב על התבגרות כצבירת ידע בלבד המובילה להבנה טובה יותר ("כשתגדל תבין"), אולם עם השנים אנחנו גם עוברים לפוזיציה חברתית אחרת שגורמת לנו לחשוב באופן שונה. חשבו, למשל, על השיח בקשר לנשים וגברים. אחת הסיבות לכך שיש גברים שאינם משתכנעים בדיונים והופכים לפמיניסטים אינה רק שהם אינם זוכרים (ולא תופשים) פגיעה דומה, אלא גם שבמובן מסוים הם נהנים מהמצב הקיים, ושינויו מנוגד לאינטרסים שלהם, בדיוק כמו המבוגרים בדיכוי בני ובנות הנוער.
אייל גבריאלוב הוא נער בן 18 ופעיל חברתי