הנה כך עובדת דמוקרטיה: בשבוע כמו השבוע הנוכחי מפלגה שהיתה רצה עם סעיף אחד במצעה, לצמצם בחצי את ימי החופשה במערכת הלימודים בישראל, היתה מצליחה להרכיב קואליציה לבדה. יותר מפא"י ממפא"י. כי בואו נודה על האמת. נמאס לנו. מה זה בכלל איסרו חג ומתי לאחרונה ראינו כזה בשכונה שלנו? ולמה אנחנו צריכים להנדס כל כך הרבה ימי חופשה נדירים, קיטנות יקרות וסבתות ודודות, רק על מנת לעבור את שבועות בשלום? ואיך עוקפים את הקרחון ששמו 'החופש הגדול'? נכון שהגיע הזמן לשים לזה סוף? נכון שלמי שהיה הפתרון לכך, היינו סוף כל סוף מצביעים לו, בלב שקט ונפש חפצה?
אז חכו רגע ותגבירו את המזגן, כי הפוסט הזה מבקש מכן/ם ס-ב-ל-נ-ו-ת, ואפילו טוען שלא מתחת לפנס מונח המטמון.
בואו נסגור, תחילה, את הלופ. הגדרנו את הבעיה: ימי חופשה בלתי נגמרים במערכת החינוך. הפתרון, איך לא: יותר עבודה של מחנכות ומחנכי ישראל, כי עם כל הכבוד (ולרוב אין ממש כבוד), לא יתכן שהן/ם יתבטלו להן/ם ככה, בעוד אנחנו, העובדים בעבודות 'אמיתיות', נקרע את התחת וגם נשבור את הראש, במטרה למצוא פתרון לעוד יום חופשה בלתי צפוי. עד כאן בסדר?
אבל בדיוק כאן זועק המשפט האלמותי, 'הפוך, גוטה, הפוך'. כלומר? לא המחנכות הן אלה שצריכות לעבוד יותר, אלא אנחנו – פחות. ולא בתי הספר צריכים לייצר פתרונות, אלא הקהילה ועולם התרבות.
נתחיל בכמה מספרים. כמה ימי לימודים יש בשנה בישראל? 185. נשמע מעט, לא? אז זהו שלא. כמה בארה"ב? 180. כמה בפינלנד, מופת החינוך העולמי? 188. ישראל במקום (טוב או רע, אתן/ם תחליטו) באמצע. עם האירופאיות ומתחת לאסיאתיות (פנינו לאירופה, לא?). וכל מי מאיתנו שמכיר באמת מחנכות ומחנכים יודע כמה שעות הכנה ועדכון ושיחה הם משקיעים, בשגרה ובחופשות, מחוץ לשעות הפרונטליות. אבל בוא נשים את זה בצד.
אגב, בשעות הוראה, מורי היסודי שלנו עוקפים בקלות את הממוצע המערבי. בחטיבה ובתיכון המספרים מתאזנים.
ומה המיקום של שכר המורים הישראלים ביחס לעולם? ממוצע השכר למורה בישראל הוא כשני שליש מעמיתו ב-OECD . אבל לפחות הוא חוגג בחופשות, לא? אה, את זה כבר הורדנו הרי מהפרק.
ומה לגבי הצפיפות בכיתות? בערך בשליש מעל הממוצעים הרלוונטיים בעולם.
אבל כל אלו הרי עובדות והן לא באמת מסייעות להורים (גם אני כזה) שטובעים באגם עם גובה ממוצע של חמישים סנטימטר. אז למה באמת אנחנו טובעים? כאן התמונה מתחילה להיות מרתקת. שבוע העבודה הפורמלי בישראל, 43.6 שעות בשבוע, נמצא בצמרת הטבלה העולמית. שעות העבודה בפועל, את זה כולנו יודעים על בשרנו, רבות בהרבה. בנוסף, בממוצע אנחנו משקיעים אחרי יום העבודה למעלה משלוש שעות מייל וטלפון בענייני עבודה. תעשו את החשבון לבד. ימי חופשה? מהנמוכים במערב. החוק מחייב עשרה ימי חופשה בשנה ורבות/ים מאיתנו תקועות/ים שם. אלופת המערב בעובדים עניים? גם את זה השגנו, אבל נשמור לסיבוב אחר.
בתלמוד שואלים כעת 'ממה נפשך?'. כלומר, מה הפלא שהורי ישראל, שכל מדיניות הממשלות לא רואה אותם בעיניים (בניגוד לדיבורים הגבוהים), כורעים ונשחקים תחת המשא? ומה הפלא שאנחנו, ההורים מחפשים את הפתרון, שלא לומר האשם, הכי נגיש, מיידי ומוחשי, ומוצאים את המורים בדיוק שם?
בשנים האחרונות כולנו עדים לכותרות ענק על רפורמות בלוח החופשות. הרפורמות הללו מסתכמות, לכל היותר, בקיזוז כמה ימים מהחופש הגדול. ימים שמוחזרים אחר כך, להפתעתנו, ב'גשרים' שצצים פה ושם. ואז הקצף יוצא. והשר מכנס ומבטיח. ואנחנו מקללים את אבי אבות המורים. ובא לציון.
עם יד על הלב, כמה רואי חשבון בינינו מוכנים לוותר על חופשתם, כי הלקוחות מאוד זקוקים להם גם בקיץ? וכמה רופאים פשוט מנדבים ימים כי החולים צובאים על בתי החולים? כמה שופטים? וכמה חיילים? מתי דרשנו מציבור שלם לוותר על ימי החופשה שלו, שעוגנו במסמכים מדינתיים, פשוט כי לא נוח לנו?
אז מה עושות ועושים? כאמור, 'הפוך, גוטה'. מצרפים כוח לכוח לטובת מאבק על שבוע עבודה מקוצר יותר. אולי לא כמו בצרפת, שם עובדים שלושים וחמש שעות בשבוע (ונשארים בחיים), אבל למה לא ארבעים, למשל? ומצרפים כוח לכוח על מנת לקבוע שלא ישלחו מיילים ויעופו טלפונים בענייני עבודה משמונה בערב ועד שמונה בבוקר. ובזמן שהתפנה משקיעים בתרבות ובקהילה ובילדינו (שצריך כפר שלם לפחות כדי לגדל אותם). ומעלים את מכסת ימי החופשה ומכפילים את 'חופשת' הלידה לנשים וגברים.
ומצרפים כוח לכוח ובונים מענים קהילתיים ומוניציפליים בעלי תוכן ממשי לילדות ולילדים החופשים שלנו, במקום לנסות לדחוף אותם לזרועות מחנכות, שבהגדרת תפקיד שלהן לא נכתב 'בייביסיטר' ורובנו המכריע לא רוצה להתחלף איתן אפילו ליום עבודה אחד, מול כיתות של שלושים וחמישה תלמידים בעלי צרכים ורצונות כה מגוונים. כך. מצרפים כוח לכוח. בסולידריות. בחכמה שעוקפת את מי שנהנה מהפיצול והפילוג. כי כבר אמר הפתגם האפריקאי 'רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד'.
אבי דבוש הוא אב לשניים, בן זוג למחנכת ומנהל תחום תכניות בשתי"ל
בתמונה: עד כמה שידוע לנו, כך נראה איסרו חג
