מאז ילדותי אבי הצביע לאותה מפלגה. תמיד המזרחי. הוא לא קרא לה המפד"ל – שמה הרשמי של המפלגה באותם הימים – ולא בי"ת – האותי שציינה אותה בקלפי – אלא בשמה המקורי של המפלגה הציונית-דתית, מזרחי.
ביום הבחירות, הדורים ומכובדים כביום חג, פסענו יחד אל הקלפי. בדמיונות והחזיונות של הילד שהייתי, ראיתי את אנשי המזרחי כמועצת חכמים היושבים אי שם בירושלים בגלביות צחורות, זקנים כסופים מאור ומשקפי חוכמה גדולים. הדימוי הזה היה מבוסס על האיש הקדוש ביותר שהכרתי – רבי חיים שושנה, רב בית כנסת שבו התפלל סבי. מה רבה היתה הפתעתי כשבכניסה לקלפי ניבטו פני מנהיגי המזרחי ללא הדרת קודש וללא זקן, מבט כחול ואטום בעיניהם, צל חיוך דק עד תמיהה בדוק שפתיהם ולאיש מהם אין עיניים רחומות כשל הרב שושנה.
רבי חיים שושנה
***
בכיתה ז' הגעתי אל ישיבת בני עקיבא בבאר שבע, אי שם בקצה הצפוני של העיר, מעוז אחרון של קודש מדברי צמוד לבית החולים לחולי נפש. בישיבה היו שלוש כיתות ז', אחת באר שבעית ושתיים של הפנימייה שאליה נשלחו ילדי הציונות הדתית המזרחית מאופקים, נתיבות, ירוחם ושדרות שהוריהם ביקשו לילדיהם חינוך דתי ערכי. הייתי בטוח שכבאר שבעי אשובץ לכיתה הבאר שבעית, ומה גדולה היתה הפתעתי כשבתחילת השנה גיליתי שאני בכיתת הפנימייה. לא הבנתי מדוע, אבל כשצעקנו אחד לשני למסור את הכדור התחלתי לקבל תשובות: אסולין, ביטון, בן קימון, דנינו, זגורי, חורי, פרץ – כיתת פנימייה. אלדד, וורצמן, נויברגר, פישר, פוכטוונגר – הכיתה הבאר שבעית.
בעולם הציונות הדתית לא היתה העמדת פנים של שוויון. כל בוקר התפללנו מסידור רינת ישראל בנוסח אשכנז. זה מה שהיה בבית המדרש והיית איתנו או שלא היית בבית המדרש. כשגדלתי והגעתי אל ישיבת אור עציון של הרב דרוקמן כבר ניתנה לנו האופציה להתפלל כמנהג אבות אבותינו – לא המזרחים שהגיעו ממרוקו במערב, אלא בנוסח "עדות הספרדים". כמה אירוני שהאפשרות הזאת ניתנה לנו מדי שנה דווקא ביום הכיפורים. מיד לאחר שהרב דרוקמן מירר בבכי שמותר להתפלל עם העבריינים, מצאנו את עצמנו קמים ועוזבים את בית המדרש ויוצאים לגלות מקומית בקצה היישוב, דחוסים בבית כנסת קטן מלהכיל את מספרנו ומזמרים להיטי סליחות מימי הביניים. עבריינים כן רשאים להתפלל בבית המדרש, מזרחיים לא.
הציונות הדתית לא רצתה שום סממן מזרחי מהבית, אלא אם כן מדובר באיזה ג'חנון תימני לתפארת הגיוון העדתי.
***
כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, אלי אוחנה היה עדיין השריון של נפתלי בנט ברשימת הבית היהודי. רציתי לכתוב על הצעד האמיץ של בנט, שהעז לעשות את הדבר הכי בלתי אפשרי ולהביא מזרחי אל תוך המזרחי. מספיק להעיף מבט בשאר השמות המזרחיים בבית היהודי כדי להבין שמזרחי בציונות הדתית נדרש להתנקות מכל מה שמריח, נראה ונשמע כמזרחיות או מסורתיות. כולם עברו תהליך שהלבין את אורחותם בעולם הישיבות של רשימת הבית היהודי והם, כמוני וכמו רבים ואחרים בעולם הציונות הדתית, אחסנו את מזרחיותם עמוק בארון בתמורה להפיכתם לציונים לאומיים. אין פלא שחלק גדול מיוצאי המזרח שנטמעו בעולם הציונות הדתית, אף הקצינו את השילוב האנטי-ישראלי של עם, ארץ ותורת ישראל, שילוב שאינו כולל את מדינת ישראל.
מאז הוכרז השריון השתעשעתי מהאירוניה בכך שדווקא אלי אוחנה יינשא אל כנסת ישראל על קולות אותם רבנים שבשנות ה-80 הציגו אותו שוב ושוב כאנטי-תזה מוחלטת לצדיקים הטהורים שהיינו. כדורגלן מטופח שיער עם שרשת זהב על הצוואר, משחק בשבתות אך הולך לבית כנסת, כך לגלגו עליו אז. מה הלאה? אולי יבקש ברכה מהרב להצלחת בית"ר, אמרו.
הבוקר הודיע אוחנה שהוא פורש מהרשימה לאחר שהותקף בארס מבעבע ובלהט משיחי. מכיוון שגם הציונות הדתית למדה משהו בהלכות פי.סי, אף אחד לא יודה שהבעיה היא מזרחיותו של אוחנה. אבל הרי גם איילת שקד אינה שומרת שבת וגם ינון מגל לא מגיע מעולם הישיבות והם לא הותקפו כך.
***
נפתלי בנט, אאוטסיידר שהפך לקלף המנצח של הציונות הדתית, ניסה להיות סוכן השינוי הגדול של הזרם מזה עשורים. הצעד הפופוליסטי אך האמיץ שעשה בשריון של אוחנה עורר תקווה שאולי המעוז האחרון של השבט הלבן נפל סוף סוף. אולי הגיע היום וגם אנשי המזרחי יצליחו לקבל את המזרחי כחלק מהם. לרגע רציתי להאמין שאנשי המזרחי והבית היהודי, שירשה ממנה בקלפי את האות בי"ת, הפנימו סוף סוף את האפשרות שאהבת עם ישראל היא גם אהבת "האחר". אחרי הכל, שני שליש מהמילה "אחר" מרכיבים את המילה "אח".
