לפני כמה עשורים,  כשהאוטובוסים של התחבורה העירונית בבאר שבע עוד היו צבועים באדום בוהק,  כיאה לעיר פועלים, עלו סבתא מרי ואם סבתי: סבתא רחל ז"ל, לקו 8. הקו  שהסיע את צמד הסבתות, משכונה ו', לתחנה המרכזית.
לסבתא רחל היה מנהג, להגיע לתחנה המרכזית מדי פעם בפעם, לעבור בין הרציפים, להסתכל על האוטובוסים העומדים בתחנה, ולשאול את הנהגים מתי הם יוצאים לדרכם. בתום הסבב בין הרציפים, היתה סבתא רחל בוחרת לעלות על האוטובוס שעמד לצאת תיכף ומיד. כשנשאלה על פשר הדרך המשונה שבה היא בוחרת את יעדי נסיעותיה השיבה סבתא רחל: "אני כבר זקנה, אין לי זמן לחכות. לא משנה לאן האוטובוס ייסע, בטוח יש לי שמה איזה נכד או קרוב משפחה שאפשר לבקר".

באותו יום באמצע הסבנטיז התיישבו שתי סבתותיי באחד הספסלים הרחבים של האוטובוס. בתחנה לאחר מכן עלה זוג צעירים שהתהדר בשיער ארוך במיוחד על פי צו התקופה, והתיישב במושב שלפני הסבתות. סבתא רחל, שהיתה שילוב בלתי אפשרי בין אשה ביקורתית שלא חסכה מסביבתה הקרובה את דעתה על כל נושא מצד אחד, והיתה מאוד קפדנית, בענייני נימוסים חברתיים מצד שני, הסתכלה כמה רגעים בצמד הראשים שלפניה, והביעה באוזני סבתא מרי את דעתה על התסרוקות של שנות ה-70, אך בספרדית  "אי אאוארה קון טודו אסטו פלו, קומו ואמוס אה סבר קיין אס אל מזרוב, אי קיין אס לה-מזרובה?" או בעברית: "ועכשיו עם  כל השערות האלה,  איך נדע מי זה המזרוב ומי זו המזרובה?" (שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמזרוב הוא משהו בין אומלל למסכן אבל במרוקאית זה הרבה, אבל הרבה, יותר אומלל).

לפתע הסתובב אליהן אחד הראשים והשיב לה בספרדית, "סניורה , אני המזרוב והיא המזרובה".
סבתא רחל שתמיד התגאתה בהיותה בהירה במיוחד, הסמיקה כמו האוטובוס. מגודל הפדיחה ירדו שתי הסבתות שלי בתחנה הבאה, הרבה לפני יעדן, וחיכו שיבוא האוטובוס הבא. מאז ועד היום נטבע אצלנו במשפחה הביטוי "לך להסתפר יא מזרובה",  לכל מי ששיערותיו קצת עברו את קו האוזניים.

אז הלכתי להסתפר, בן אדם חייב  מדי פעם קצת לקצר, ליישר פאות ובעיקר לסדר את הזקנקן וכל המסביב, כדי שבחורות לא יטעו, ויתחילו לזרוק עליך בוטנים באמצע הרחוב. לקחתי לי איזה בוקר רגוע והלכתי לעיר העתיקה אל בבר, הספר הקבוע שלי מזה כמה שנים.

בבר כהרגלו היה עסוק כבר עם לקוח, התיישבתי וחיכיתי לתורי. בינתיים קראתי את העיתונים שהיו מונחים שם מלפני שבועיים. חשבתי לעצמי כמה מוזר זה,  שלא משנה באיזה יום תיכנס למספרה של בבר,  תמיד-תמיד תוכל למצוא את העיתון שיצא בדיוק לפני שבועיים.

מאיפה הוא משיג אותם, תהיתי. יש לו הסכם עם דוכני העיתונים? הוא מביא אותם מהבית אחרי שבועיים? יש לו מכונת זמן בחדר האחורי? ולמה דווקא שבועיים? לרגע אחד חשבתי לשאול את בבר אבל  נזכרתי במה שחבר שלי קמחי היה אומר: "רוב הספרים הם: או מרוקאים, או ערסים,  או הומואים, ולרוב שלושתם יחד. אבל בכל מקרה הם תמיד, אבל תמיד, נעלבים מהר מדי". "למה אתה מלכלך ככה", אמרתי לו, "מה יש לך נגד מרוקאים ערסים או הומואים? אתה בעצמך גם הומו גם מרוקאי ואפשר לומר שערס". הוא ענה לי: "תנסה לספר לסַפָּר בדיחה על ספרים ותראה כמה הומור יש למישהו שמגיע כל כך קרוב לפנים שלך עם מספריים וסכין". 

אז שתקתי וקראתי את החדשות הישנות, ובבר עדיין עמל וקיצץ את שיערו הכסוף של הלקוח. מבטי עבר על קירות המספרה וקראתי בפעם האלף, את שלל הדיפלומות שבבר תלה בגאווה גדולה על קירות החנות הקטנה. הנה דיפלומה שמעידה שהוא למד ספרות בפריז, ודיפלומה אחרת שהוא עשה קורס מתקדם של חברת וולה. בבר, אתם מבינים, הוא לא מעצב שיער או מהנדס קצוות. הוא אף פעם לא שידרג את מעמדו לסטייליסט גוונים או מתכנת תלתלים. בבר הוא ספר. מישהו שמספר אותך, מקשיב לסיפורים שלך תוך כדי, ומספר לך כמה משלו. פשוט ספר, וזו הסיבה שאני עדיין הולך אליו.

בינתיים הגיע תורי ואחרי שקיבלתי מסאז' לקליפת המוח, או מה שהוא קורה – חפיפה, התיישבתי אחר כבוד בכיסא המסתפר וישר התפניתי לדבר האהוב עלי תוך כדי ההסתפרות – לדבר עם בבר.
"שמעת על התוכנית החדשה של הממשלה לקדם את הנגב?"
"איפה?" הוא אמר לי .
"איפה מה?" שאלתי אותו. "איפה שמעת על התוכנית? איפה הקידום של הנגב? איפה ראש העיר? מה?"
"לא", לא עיוני",  הוא השיב, "איפה אתה רוצה שאני אקצץ לך?"
"אה זה", חייכתי, "תשמע בבר. כבר חמש שנים שאני מסתפר אצלך וזה תמיד אותו דבר. קצוץ בצדדים אבל לא להוריד יותר מדי למעלה כי אתה יודע, שמה כבר אין הרבה מה לקצץ". 
"אהה, כן-כן מבין אותך", הוא ענה. "אבל תגיד לי מה יעשו שמה?"
"מי יעשו שמה מה, בבר?" שאלתי, "השערות? הכינים? המסרק?"
"לא, לא המימשלה. איך יקדמו הנגב?" הוא שאל.
"אה, זה אני עדיין לא יודע לגמרי, אבל קראתי שרוצים להעביר הרבה כסף לאזור, איזה 17 מיליארד שקל ולהכפיל את האוכלוסייה של האזור".
"עאז'ב?" (שלטובת בני האליטות הישנות נסביר שמדובר ב"וואלה?" אבל במרוקאית, והרבה יותר משתומם) "17 מיליארד שקל! יפה מיאוד מיאוד, אבל איך זה יכפיל את התושבים? זה הרבה כסף בשביל שלא ימכרו קונדומים בסופרפארם, לא ? ומתי יעבירו את הכסף לפה?"
"אתה יודע איך זה", עניתי לו. "הבטחות של פוליטיקאים, אמרו שזה ייקח עשר שנים עד שכל הכסף יגיע לפה".
"איווה חלאס מתינה, לא יכלו לשכור מונית יותר מהירה? עשר שנים להגיע מירושלים לבאר שבע?"
"אחח בבר", עניתי, "נשבע לך שאני כבר לא יודע אם אתה צוחק עלי או מדבר ברצינות. זו תוכנית רב-שנתית כזו. כל שנה ישימו קצת כסף על כל מיני דברים והנגב יתקדם בעזרתם".
"ומה יעשו עם הכסף?" הוא שאל אותי בסקרנות בעודו מקצץ לי במאחורה של הראש.
"אמרו שיעבירו כל מיני בסיסים של הצבא לאזור הדרום", אמרתי. "בסיסי ההדרכה יעברו לפה לסביבה וגם כל בסיסי ההיי-טק בצבא יעברו לפארק ההיי-טק שיקימו".
"היי-טק,  זה טוב מאוד מיאוד. " אומר לי בבר, "אבל אם אני חושב שנייה במחשבה שנייה, אז מה יצא לנו מזה בעצם, הא?"

"חיילים, תמיד לא טוב להם בצבא", הוא הסביר. "וכל מי שיבוא לכאן, יזכור בסוף רק כמה הוא סבל בבאר שבע. אז איך זה יקדם את הנגב? יבואו יותר אנשים להסתפר אצלי?"
"הממ לא נראה לי שאצלך יבואו יותר", אמרתי, "אתה יודע, יש מספרות צבאיות".
"אהה נכון מיאוד, חבל", הפטיר בבר ושקע לתוך שתיקה נוגה שהופרה רק בצקצוק המספריים.

"אתה יודע, דווידו,  נזכר אני עכשיו במשהו" פלט פתאום בבר, "לפני 30 שנה כשסאדאת נסע דרך באר שבע לעשות שלום עם בגין בירושלים, אמרו אותו דבר. אנחנו נעשה שלום עם המצרים, והאמריקאים ישימו כסף שכל הבסיסים יעברו מסיני לכאן,  והנגב יתקדם. נראה לי זאת אותה תוכנית, לא? אז מה אתה אומר להוריד או להשאיר?"
"מה, את החיילים לדרום?" שאלתי.
"לא, לא את הפאות שלך".

"תשאיר אותם בבר", אמרתי, "אני חושב שזו תוכנית חדשה, אבל נראה לי שזו בדיוק אותה התוכנית שעליה דיברו כבר אז בקמפ דייוויד, אבל אם עברו 30 שנה וזה לא קרה, אז מה הסיכוי שזה יקרה עכשיו?"
"אחחח", נאנח בבר, "אז זה אומר שיש בחירות עוד מעט?"
"כן ככה זה נראה", השבתי לו,  ושנינו התבוננו בעצמנו במראה הגדולה וחייכנו.