נודה על האמת, לא בורכתי בגוף אתלטי בחיי, ועדיין אני מנהל רומן בהמשכים של יחסים ותלאות, על מנת שאהיה פעלתני ושרירן. בתיכון היו הישגי בתחומי הכושר הגופני נמוכים, לא מעט פעמים הברזתי מהשיעורים, לא יכולתי להתמודד עם לרוץ חמישה סיבובים במגרש הכדורגל או לסיים עשר שכיבות שמיכה. בכפיפות בטן אני די תותח אגב.
על מנת לקבל איזשהו ציון עובר, הסכים המורה להתעמלות שאגיש עבודה בכתב. אם זיכרוני אינו מטעה, עשיתי את זה על "יהדות השרירים", תורתו של מקס נורדאו, אודות היהודי המשכיל, המפותח במוחו ולא פחות בגופו, וגם ברוח הקרב שלו.
קיבלתי ציון עובר. הפעילות הגופנית בחיי הבוגרים הוקדשה לספורט הלאומי התל אביבי הבלתי אולימפי – יוגה (נראה אתכם מוצאים עמידת נר טובה משלי בכל גוש דן. גם בתנוחות פאסיביות אני מצטיין), אך עד מהרה נזנחה אף היא לטובת חיי שחיתות, נהנתנות ותענוגות אסורים.
את מוצאי שבת ביליתי כהרגלי בשתיית יין עם חבריי, כשברפרוף סלולארי עצל נתקלתי בסטטוס הראשון של נפתלי בנט, עם צאת השבת, שמתייחס לפיגוע בדיזנגוף. בנט הכריז שהוא מתכנן לרוץ ג'וגינג למחרת, ומזמין את הציבור להצטרף לריצה שתתחיל בכיכר רבין ותעבור בין השאר בזירת הפיגוע, בפאב הסימטה.
בצירוף מקרים נדיר, בדיוק אז נגמרה לי הסוללה. המשכתי לשתות יין עם חברי, עד שנפלתי לישון. באישון בוקר הסוללה היתה מלאה, וכשלחצתי באצבע מעורפלת על הפייסבוק – ניצב שם אותו סטטוס של בנט. זה כבר היה יותר מדי. הבנתי שהגיע הזמן לקום ולהוכיח את עצמי, לחזור לכושר גופני, בלי תירוצים, וברוחו של בנט – גם בלי להתנצל.
אם היה שר החינוך מודע להישגי הנמוכים בשיעורי ההתעמלות אי שם בתחילת שנות האלפיים, הוא הרי היה לוקח אותי תחת חסותו האישית ושולח אותי לשיטות מפרכות ומענות של אימון שלא היו מביישות את השב"כ, כאילו שרפתי משפחה בדומא. בכל זאת, שר חינוך. אבל לא זו העת לשקוע בפנטזיות. התעוררתי ופתחתי באימון מזורז בן מספר שעות: ריצות קלות במקום, מתיחות פה ושם, גמרתי תריסר ביצים על מנת לשתות את החלמונים שלהם, ונעזרתי גם ברד בול וריטלין. בשלב הזה הייתי כל כך חם שתהיתי אם לא עדיף לוותר על הריצה במזג האוויר הסוער ולהתנחם בקריאת "גדר חיה" של דורית רביניאן, לצד ידידי הטובים: מפזר חום ובראוניז. אלוהים שעה לקריאתי (ואולי דווקא לזו של נפתלי), הפסיק את הגשם, ומיד רצתי לכיוון כיכר רבין.
ברבע לשמונה התייצבתי בין עשרות אנשים סביב האנדרטה של רבין, חלקם בחולצות של הסיירת מהצבא, חלקם עם הלוגו של מרתוני תל אביב מהשנים האחרונות. הרגשתי את יהדות השרירים מחלחלת בגופי. נתקלתי בסוזן ומייקל, בארבי וקן עם אג'נדה ציונית ורוח קרב, בדומה לרוחו של נורדאו, שגרים בקרבת פאב הסמטה, והחליטו להצטרף למסע הריצה על מנת להוכיח את עזות הכוח והרוח שלהם.
בנט, כהרגלו, התיידד עם הציבור הצעיר, ענה לשאלות, עודד את הקהל והתייצב לכל סלפי לכל דורש. ברגעים האלה, אחד על אחד, בעיקר כשהאחד השני הוא חייל צעיר, הוא בשיאו. אחרי המינגלינג הוא התראיין לכלי התקשורת שבאו לסקר את המרוץ, ונזהר במילותיו לא להכליל את הציבור הערבי ולהעליבו בניגוד למה שעשה נתניהו, יממה קודם לכן, במסיבת העיתונאים שהתקיימה ליד שרידי הפאב.
בשלב הזה, אולי בהשראת אימון הבוקר הנודע שלי, החליט בנט לעשות אימון קצר ומזורז, מתיחות וריצות במקום, רק שאצלו נשמעו ברקע מיטב שירי הציונות הדתית, כך על פי הנערים שהגיעו, ובראשם "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". היה שם גם שיר בלתי מזוהה עם מילים מלאות ערכי ציונות לצלילי Eye Of The Tiger של Survivor מתוך "רוקי 3" (הסרט הטוב בסדרה! עכשיו הצלחתי להתחבר). נדמה היה שהקהל מרגיש את רוח הקרב של רוקי "הסוס האיטלקי" בלבואה, ומדמיין שאת מקומו של היריב קלאבר לאנג (בגילומו של מיסטר טי), יתפוס מיד המחבל נשאת מלחם, וכך יובס בקרב הגדול.
מכיוון שכל היום לא אכלתי, כדי לרזות ולהכנס לכושר גופני, התחיל מוחי להתרופף והזיות תקפו אותי: אני מסתכל על בנט ומדמיין שהכיפה שעל ראשו הופכת לתספורת הקארה של חיה הלפרין משעת כושר, ועוד רגע אני והוא, רק אני והוא, מתמתחים עם בובה של ברווז.
והשילוב הזה, שירים בשבחי ההתנחלויות, הגופים החסונים המתעמלים, האנדרטה לרצח רבין, ולמרגלותיה הסבר על ההסתה שהובילה לרצח, מצד ציבור ש.. ראיתי את היקום קורס לתוך עצמו אבל אז הוא התנער ויצא לריצה, והנה כ-150 רצים יוצאים מהאנדרטה לכיוון הכיכר, ומיד נעצרים ליד המזרקה כדי לקבל אישור סופי מהמשטרה לרוץ את כל שלושת הקילומטרים. דווקא הייתי בעד הפסקה, מבחינתי הגיע הזמן, אבל בשטח נשמעו קולות קוראים להמשיך את האימון בשכיבות שמיכה, ובנט הורה על שלושים, אז ירדתי, אבל יצאו לי רק שלוש, איטיות וכבדות עד כדי כך ששר החינוך, שקיבל אור ירוק לרוץ, נתקל בי וכמעט הפיל אותי בדרכו אל הנצח. ההתנגשות הזו, כבר ידעתי, תהיה אבן דרך, אם לא אבן נגף, בעתידי האתלטי.
הריצה ההמונית המשיכה לאורך אבן גבירול ואז לכיוון דיזנגוף. לקח פחות מדקות עד שהוכיח הגוף שלי את האמת המרה, שהוא לא יכול לעמוד בכושר של שר החינוך, אותו מקס נורדאו עם הרווח בשיניים, וגם לא של אחרון האתלטים שלצידו. הצלחתי לשרוד ולרוץ עד סוף אבן גבירול כשהפער ביני לבין הרצים גדל, ואני בקושי נושם. שקלתי לשלוף את הנשק הסודי (הי, עצרו, גם לי יש נשק!), ולרוץ בסגנון "פיבי בופה" מחברים, אבל הריצה המשוגעת הזיקה לי עוד יותר, והאוויר בריאותי הלך ואזל.
בעודי מבין את גודל הכישלון הפיזי אבל לא נכנע ועובר לתכנית ב', כמו שלמדנו בסיירת, שהיתה לחתוך לרחוב צדדי ולתפוס מונית למקום הפיגוע, נפל עלי משום מקום פלאייר של "Yogo", שהזמין למבצע אחד פלוס אחד. לא יוגה, יוגו, שתי מנות של פרוזן יוגורט עם כל התוספות, שיחד איתן אכנס לקולנוע רב-חן לצפות ב"קריד", שם רוקי בלבואה, סוס איטלקי, רופס, קורס, חולה בסרטן, ועדיין אתלטי יותר ממני כשהוא מסיים את 72 המדרגות הסמליות שעל שמו, לרגלי המוזיאון לאמנות בפילדלפיה. הרי שם, רוקי לא רץ ולא רוקד על דם שנשפך, ואילו כאן ברחובות יש שר חינוך שעם יזע, דמעות ורוח קרב מרביץ מוראל לאומי על עם הנצח שלא מפחד, וכמה הוא אתלטי, וזה, זה אולי כל מה שנשאר מיהודי השרירים עליו חלמנו. הוא אתלטי.
