"חבר'ה, עשיתם עבודה מרשימה מאד. קשה לי להגיד שאני מופתע מהיכולות שלכם, ובכל זאת זו טכנולוגיה מדהימה. בשם עם ישראל אני רוצה להודות לכם. תחזרו לבסיס ותנוחו קצת, מגיע לכם", סיכם ראש הממשלה את הדיון. שלושת הנערים מיחידה 16400 יצאו את החדר.
מיד כשנסגרה הדלת מאחוריהם התחיל הראש להשתולל. "אתם לא נורמליים", הוא צעק. הרמטכ"ל, שכבר מאס בתפקיד הלא-יוצלח שהדביק לו הראש, מיהר לענות: "עשינו בדיוק מה שהשר ביקש. רציתם מערכת לחיזוי תוצאות קרבות, וקיבלתם. אמרתם שנמאס לכם מהערכות כלליות על חמישה הרוגים לכוחותינו בתקיפה פה ושלושה הרוגים במבצע שם, אז בנינו לכם מערכת מושלמת. עד הפרט האחרון. היום סוף-סוף תוכלו לראות אותה בפעולה ואני מאמין שלא תתאכזבו".
"על מה אתה מדבר?" התעצבן שר הביטחון, וגם האדים מאד. "איך זה בדיוק עוזר לי? מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? מה עוזר לי לדעת שהטנק של אביב סנה יישרף על ארבעת השריונרים שלו בתקיפה הערב? למה אני צריך לדעת שדרור ולב עם המ"כ שלהם ארי מגדוד 42 ייפלו במארב? מה זה החרא הזה? החבר'ה במסוק, ואלה שייפגעו מירי כוחותינו בכיבוש מבנה, מה זה נותן כל זה?"
"יש לזה יתרונות מבצעיים ולוגיסטיים רבים", השיב הרמטכ"ל בקור רוח. "ברמה המבצעית, תזכרו ששום דבר כאן לא קרה. זה צפי. אפשר עוד לשנות הכל. אם אנחנו רואים שיש כאן מישהו שהוא חיוני להמשך, למשל, אנחנו יכולים להחליף אותו. פה ושם יכול להיות שגם נחליט שאחד המבצעים שהזנו למערכת לא שווה את זה ונשנה. לא צריך לזלזל גם ביתרונות הלוגיסטיים. אנחנו מקצים כוחות חר"פ בהתאם – אל תשכחו שיש פה גם זיהוי פצועים, לא רק הרוגים. וגם ברבנות יודו לנו על ההתראה המוקדמת. אנחנו מגיעים בזמן למשפחות ונמנעים מהביזיון של עיתונאים שמחכים לקצין העיר ליד הדלת. אנחנו מתארגנים ללוויות מראש. הכל הרבה יותר יעיל. מפה אני הולך עם הרשימה לראש אכ"א ומתחילים לעבוד".
"אתה לא הולך עם זה מפה לשום מקום", אמר הראש בקול נחוש ולחץ על האינטרקום. "תכניסו לכאן מגרסה. עכשיו". הוא הסתכל על הרמטכ"ל בתקווה נואשת שהוא יישרף ממבט הלייזר שנעץ בו. "זה בדיוק מה שחסר לי – שהרשימה הזו תדלוף ויהיו לי פה משמרות של אמהות בוכיות באמצע מלחמה, שלא לדבר על הילדים מהתנועה לחופש המידע. אני צריך מחר להסביר להם ולשופטת למה הרשימה היא סוד ביטחוני? לשמוע מהשופטת על זכות ההרוגים לדעת? הנייר הזה נגרס עכשיו ומעולם לא היה קיים".
שמרית נקשה על הדלת פעמיים ונכנסה לחדר בלי לחכות לתשובה. "מה קורה, הגברת הדוברת?", שאל הראש בחיוך מעוקם.
"אל תשאלו עם איזה דברים הזויים אני צריכה להתמודד", ענתה הדוברת. "מתקשרים אלי עיתונאים וטוענים שרצה איזו רשימה ברשת עם שמות של 24 חיילים ושישה אזרחים שהולכים להיהרג במבצע".
דימוי: ליוי
"נבלות", סינן הראש לעצמו וחשב שהיה ברור שהחיוורים האלה מ-16400 לא יהססו להדליף את הרשימה. "את לא מגיבה", פנה לשמרית, "אבל את יכולה להזכיר להם ש-24 זה שליש ממספר החיילים ההרוגים במבצע הקודם. וגם שישה אזרחים זה הישג, בהתחשב בזה שאנחנו צופים כפול הרוגים בצד השני".
"אתם רציניים?", בהתה בהם שמרית. "אני צריכה להגיד להם משהו. אומרים לי כתבים בצפון שהם חיכו בעפולה ליד הבית של אחד ההרוגים, האמא הגיעה וראתה אותם בחדר המדרגות, התעלפה על המקום. היא התעוררה ושאלה אותם מה קרה לבן שלה, אז הם אמרו לה שלא קרה לו כלום, אבל הוא בדרך ללבנון וייהרג הלילה. התעלפה שוב. אני צריכה להגיד להם משהו".
"תוציאי הודעה שאנחנו לא מתייחסים לשמועות", אמר הראש, "ושכל חיילי צה"ל הם בנינו. אנחנו בוכים על כל אחד מהם שימות בגבורה על הגנת אזרחי ישראל".
"אחיק על הקו", נשמע קולה של המזכירה באינטרקום. "הוא נשמע קצת נסער".
"תעבירי", אמר הראש. "כן, אחיק, זמן נורא לחוץ, אתה שומע שאנחנו נכנסים למבצע? אבל תמיד יש לי זמן אליך, מה קורה? אתה מתגעגע קצת לימים בפיקוד, רוצה לחזור?… כן, כן, אני מקשיב… כן, עכשיו אמרו לי משהו על רשימות… לא יודע, אחיק, לא ראיתי שום רשימה, אני לא מתעסק עם הדברים האלה… אני מבין, ברור, גם אני הייתי עושה אותו דבר אם זה היה בן-אחותי… אני אדבר עם הרמטכ"ל, אבל אתה מבין שאני לא יכול לרדת לרמת החייל הבודד… אני מבין, אחיק, תרגיע אותה. תגיד לה שאנחנו נלחמים על קיומנו וגם על קיומו של כל חייל. שתדע שהבן שלה מגן עלינו ואנחנו נשתדל להגן עליו. תגיד לה את זה, נראה מה אפשר לעשות, אני חייב לסגור". הוא הניח את השפופרת. "אתם מבינים, עכשיו כל אחד בא לי עם האחיין שלו".
"תדליקו ערוץ 11", אמר הרמטכ"ל. "פועה סימסה לי שמראיינים את אחד ההרוגים מהמסוק".
"ברור שלקחתי את זה בחשבון", אמר על המרקע בחור צעיר במדי ב' וזיפים של שלושה ימים לפחות. "אני לא יכול להגיד שזה לא גורם לחשוב שוב. טוב, אני לא מאמין שהם יעלו את המסוק הזה. למרות שמצד שני הם לא יכולים לא להעלות מסוקים בכלל. אני לא יודע מה הם יעשו. באמת בעיה, אבל שלהם. נראה לי שבינתיים אני אחכה פה. לא נעים מהחברים, למרות שגם לא נראה לי הגיוני לעלות עכשיו. נראה".
השר נעמד עצבני והחל לטייל ברחבי החדר. "פתאום כל אחד נזכר להיות סרבן. מי בכלל חשב על הדברים האלה כשאנחנו שירתנו? מי היה מעז לשאול שאלות כאלה? מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו? את הנבלות שהדליפו את זה צריך להעמיד מול כיתת יורים. אמהות בלבנון חוגגות עכשיו בגללם. אי אפשר לעבוד ככה".
"דוביד על הקו", נשמע שוב האינטרקום.
"מה הוא רוצה?", רעם הראש. "שמעתי שהם ניצחו באנטיגואה אבל עם כל הכבוד זה לא הזמן לשיחות ברכה למאמני נבחרת". הרמטכ"ל הניח את הרשימה לפני הראש וסימן לו עם האצבע ליד מספר 17 – דוד חי.
"תעבירי", אמר הראש. "דוביד, מה קורה? כל הכבוד על אנטיגואה… כן, אמרו לי. זה נורא… לא ידעתי מזה… לא, ברור שלא. ברור. אני אטפל בזה… ברור שלא. אני מעדיף אותך ברשימה לכנסת, הא? לא צוחק, בטח… לא, לא, מוריד אותך. השאלה היא מי כן, דוביד. מי כן, זאת השאלה".
