אם להתחיל בשורה התחתונה של מכתב השחרור מהמיון בברזילי, זה נשמע מאוד פשוט – "עליך להגיע לביקורת מרפאת כתפיים בעוד שלושה שבועות".
קראתי את מכתב השחרור והתחלתי לצחוק, מן צחוק מוזר שכזה, מהול בכאב, "מה הבדיחה?" שאל אותי ד"ר דמיטרי, האורטופד החביב מבית החולים ברזילי באשקלון. "מרפאת כתף בצפון? הצחקת אותי", עניתי, ולא ידעתי איזו מסכת של ייסורים אני עומד לעבור. "אין בעיה", ענה הדוקטור, "אתה לא חייב מרפאת כתף, מספיק שתלך לרופא אורטופד, מומחה לכתף".
מספיק? לעולם לא אדע, מומחה הכתף הכי קרוב נמצא במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית שלי, וגם הוא יהיה זמין רק חודש וחצי אחרי התאריך בו הייתי אמור להגיע לביקורת – כמעט חודשיים מיום הפציעה.
שירותים שאמורים להיות בסיסיים אצלנו בקרhית שמונה והסביבה הם חלום רחוק ואני מהאופטימיים האלו שיודעים שבסוף…
אבל למה ללכת לסוף? בואו נתחיל מההתחלה, למשל לתלוש השכר שלי, ממנו יורד מס בריאות, אותו מס שאמור לספק לכולנו רפואה ציבורית נורמלית. אותם כמה מאות שקלים בחודש שאיש לא שואל אותי אם אני רוצה לשלם, פשוט לוקחים, מעבירים הלאה ואלוהים יודע לאן הולך הכסף. בטוח שהוא לא מגיע לגליל העליון.
פה דווקא יש הכל. מרפאת הכללית, יפו צילום: שאטרסטוק
מדי שנה בסוף חודש אוגוסט הילדים ואני אורזים את האוהל ובוחרים חוף ים באופן אקראי, והפעם עלה בגורל חוף זיקים המקסים, אחד השרידים האחרונים לחופים הבתוליים של פעם. אין לתאר כמה נהניתי מהדרך הארוכה ממטולה הצפונית לחוף הדרומי.
לרוע מזלי, כמה שעות אחרי שהתמקמנו, נפצעתי בכתף, פריקה ושני שברים שהזכירו לי באותו רגע איך נראים הכוכבים מקרוב. אמבולנס של מד"א שהוזעק למקום, הגיע תוך דקות משדרות ופינה אותי בלווית ילדי לחדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון.
שלושה שבועות של נבירות באתר של שרותי בריאות כללית, אין ספור שיחות טלפון והבנתי שמומחה לכתף אוכל לפגוש רק אם אשלם סכום נכבד מכיסי. 1200 שקלים עלה התענוג, רק כדי לדעת שיש גם חבלה בגיד המצריכה טיפול נוסף ושכדאי להמשיך ולהשאיר את היד תלויה עוד פרק זמן.
יש לך בעיה בכתף? קח מומחה לברכיים. אביב עזוז בסלפי כואב
בפניה שלי לפניות הציבור בשרותי בריאות כללית שאלתי כמה שאלות פשוטות: "למה רק חודשים אחרי הפגיעה? מי אמור לספר לי אם יש או אין פגיעה פנימית כגון קרע בשריר\גיד\רצועה? מה עלי לעשות עם הקיבוע? האם להוריד אותו או שלא?". דברים שעליהם הייתי מקבל תשובה פשוטה מרופא פנים אל פנים לו גרתי במרכז ולא בפריפריה.
אני לא משלם מס בריאות נמוך יותר מאחיי ואחיותיי בתל אביב ואין סיבה שלא אקבל שירות בסיסי (כן, מדובר בשירות בסיסי) שאמורים לספק לי ולא מסוגלים או שלא רוצים.
למה אני צריך ללכת לרופא באופן פרטי ולשלם ממיטב כספי על שירות שצריכים לספק לי? אפילו את האמבולנס הקופה לא מוכנה לשלם, "זה הנוהל", הם אומרים. אני יודע שזה הנוהל אבל מצד שני הנוהל גם אמור לספק לי רופא ממוחה ולפחות את החשבון הזה קופת החולים צריכה לספוג. ביקשתי מהם לסייע לפחות בעניין הזה ושלחתי אליהם את צילום דרישת התשלום בסך 423 שקלים על האמבולנס, ואת קבלת הרופא המומחה בסך 1200 שקלים.
זה לקח קצת זמן, אבל חזרה אלי מירי מפניות הציבור ועזרה לי לקבל תור לרופא אורטופד, "הוא לא מומחה לכתף, אבל הוא יוכל לראות אותך בשבוע הבא בקרית שמונה" אמרה לי מירי. ניסיתי להתעקש. "אני רוצה מומחה לכתף!" אבל היא הסבירה שאין. אין בנמצא חיה כזו, ממש כמו שאין אורטופד לילדים ואין ואין ואין, יש הרבה הרבה אין בפריפריה הצפונית. כשפגשתי אותו, שאלתי אותו אם הוא מומחה. "כן", הוא ענה באדיבות. "אני מומחה לבעיות ברכיים".
מדינת ישראל, סוף 2017, אותה מדינה שמתגאה בשרותי הבריאות שלה, לא מסוגלת לספק שרותים בסיסיים לאזרחיה. האחראים לכך הם אותם ראשים שסנטו במפגינים במחאה של 2011 "מפונקים, לכו לגור בפריפריה". אז הנה, הלכנו לפריפריה, אבל פה אנחנו חיים על הקצה של הקצה – עם חדר מיון סגור בקרית שמונה ונסיעה של יותר מארבעים דקות לחדר המיון הקרוב בצפת.
