לעתים קרובות כשאני קורא פסקי דין, של אחרים ושלי, אני מרגיש כאילו ישבתי בתיאטרון זירת הניתוחים, בבית חולים (כך היו, או עדיין נקראים, האולמות שבהם רופאים יכולים לעקוב אחרי ניתוחים שמבצעים עמיתיהם – ראו "האנטומיה של גריי" ), ועוקב אחרי ניתוח שמתבצע לפני כ-100 שנים, לפני שהרפואה הבינה את הקשר בין היצורים הזעירים והלכאורה לא מזיקים, שהתגלו במיקרוסקופים הילדותיים כבר במאה ה- 17, שקיבלו את השם "בקטריות" שפירושו "קיסמים זעירים" – כי כך נראו הרוצחים הלא-הקטלניים מתחת למיקרוסקופ – ובינם לבין שיעור התמותה בתחלואה שלאחר הניתוח. המנתחים חגורים בסינרים מרובבי דם, ככל שהסינר היה מטונף יותר בדם ושאר נוזלי גוף, כך היה בדבר כדי להעיד על נסיונו הרב ובקיאותו של המנתח; ממש כעורכי דין ותיקים הלובשים גלימות מטולאות וקרועות: הסכינים עברו מניתוח לניתוח, ללא סטריליזציה, מושג שכלל לא היה קיים, והפה המצחין מארוחת הצהריים העשירה של המנתח, היה כמובן פעור לרווחה ומתיז את חיידקי המעיים שלו על הפצעים הפעורים של המנותח.
זה מצבו של המשפט היום, השופטים חותכים בבשר החי, עוקרים כליות ולבבות, גלימותיהם ספוגות סבל ואימה, מבלי שהם מודעים, או נכון יותר לא מעוניינים לדעת, כי על סכיניהם ועל הפצעים המדממים שהם פוערים מתנפלים מליוני חיידקים לא נראים לעין, שהמשפט מסרב לקבל אותם – בדיוק כמו שהרופאים נשואי הפנים, בעלי הזקן המחודד, סרבו להאמין כי יש קשר בין המיקרובים ובין חילוץ מוצלח של המעי העיוור באמצעות שני חתכים גאוניים ומרהיבים; והעובדה שביום המחרת במחלקה, הרחק מהרופאים הצוהלים, עלה חומו של החולה ולאחר יום נוסף – נפטר. זה לא היה מעניינם. ולעתים מותו אפילו לא הגיע לידיעתם. כי היו עסוקים באיזה ניתוח חדשני חדש ובמחיאות הכפיים בתיאטרון הניתוחים.
"שיעור האנטומיה של דוקטור ניקולס טולפ", ציור של רמברנדט משנת 1631
סביב המשפט משתוללים מזעם חיידקים של חקר המוח, מדעים קוגניטיביים, תגליות פסיכיאטריות, מחקרים מתחום מדעי החברה, שהמשפט מסרב להכיר בהם. לא מכבר הכריזה כבוד השופטת עדנה ארבל, בפסק דין שניתן לאחר פרישתה, כי העובדה שיש הוכחות מדעיות לזכרונות כוזבים, בפרשת חולמת החלומות, אינה צריכה לעניין את המשפט; כי המשפט הוא משפט והמדע הוא מדע ותקדים משפטי גובר על גילוי מדעי. בדיוק כמו בפיליטון הפוקר הבלתי נשכח של אפרים קישון שבו ההכרזה "בן גוריון", גוברת על כל קלף אחר. וחוקרים שפרסמו עצומה נגד התעלמות המשפט ממחקרים קוגניטיביים מעודכנים זכו מן המשפט למקלחת קרה, כאילו יצאו להגנת סוטי מין ומתעללים בקטינות.
"בן גוריון", אומר המשפט למחקרים המלמדים כי חקירה אינטנסיבית המעמידה נחקר בפני מציאות וירטואלית שקרית כי נמצאו ראיות מדעיות חד משמעיות המפלילות אותו, גורמת לנחקרים מסוג מסוים להטיל ספק בזכרונם ולגרום להם להאמין כי ביצעו את הפשע שבו הם נאשמים ולמסור הודאות כוזבות. וכך, למרבה האירוניה הקישונית, מצד אחד מתיר המשפט לחוקרים לבצע שימוש מניפולטיבי זדוני במדע הפורנזי ומן הצד השני הוא דוחה ראיות מדעיות המעידות על הסכנה הנוראה שבמניפולציה מדעית כזו כמקור להודאות כוזבות.
"בן גוריון" אומר המשפט לראיות מדעיות האומרות כי יכולת הזיהוי האנושית היא קלושה וכי על נקלה יכול אדם הגון וסביר להיכשל בזיהוי מוטעה שיביא להרשעתו של אדם חף מפשע. את המדע במקרה זה מחליף המשפט, בשאלת המהימנות של עדות המזהה. השופט רם המעלה בטוח ביכולתו להבחין בין עד שקר לעד אמת, בדיוק כפי שהמנתח מפיץ החיידקים היה בטוח בתנועת הסכין המיומנת בידו כחרב הסמוראי, הכורתת שד מסורטן וחושפת את כל אזור החזה לחיידקים מזהמים.
"בן גוריון" אומר המשפט למחקרים המספרים עד כמה רופס הוא הזיכרון האנושי בדרך כלל ועד כמה הוא מושפע מנתונים חיצוניים, ודעות קדומות ושאר מיקרובים הרובצים בכל טיפה סרוחה במוח.
המשפט, מכיר, מבלי להבין בזה מאומה, בדנ"א , וירשיע אדם ברצח, על יסוד ממצאים נכונים מן הסתם, אך שאין לשופט כל מושג מה משמעותם וכיצד נהפכו לראיות מוחלטות, אך מסרב להכיר במדעי האדם והחברה, הנתפשים כקשקוש לא מזיק, שטוב להרצאות בוקר לגיל הזהב, ולא לאולם המשפט הסטרילי.
אביגדור פלדמן הוא עורך דין העוסק בזכויות אדם ובמשפט הפלילי
