אני האבא קצר הרגליים מהפרסומת בטלוויזיה, היושב על הכורסה המהוהה בביתו של מתקין המזגנים, אוחז בידיו מגזין קומיקס או פורנו, ואומר בקול רפה: "אני פה". אם בני מתקין המזגנים מעליבה אותו וקוראת לו "דוקטור", כדי להזכיר לו את מעמדו המשפיל כעובד כפיים, ואומרת "אילו אבא שלך היה יכול לראות את זה".
אני מתבונן רואה ולא נראה במשפחתי המנוצלת ומופקעת לטובת פרסומת אכזרית וצינית למזגנים, רואה את משפחתי ממושכנת לנצח לבנק דיסקונט בסרט המסביר במתקתקות כי "משפחה היא אושר, בסופו של יום אין כמו משפחה". דווקא הבנקים, המוסדות האכזריים ביותר בחברה, המונעים מדלק מזוקק של תאוות בצע, גונבים תחת אפנו את המשפחה, האהבה, הזוגיות ומשעבדים אותם לבנק כמשכנתא לכל החיים.
בקלות אפשר להבחין שמתחת למושגי המשפחה של הבנק מסתתר תת עולם נוטף משמעויות של זנות וסחר נשים. כך בנק לאומי "מפנק מפנק מפנק", מלה הנפוצה במכוני הליווי ובאותם כרטיסים המוצמדים למגבי המכוניות המזמינים אותך להתקשר ל"סטלה המפנקת". כדי להשלים את הפינוק, עלינו לעבור לבנק העולה על כולם בניצול מושגי החיבה, בנק מזרחי טפחות, שעבר מדימוי הבנק החבר לבנק השמח ומשתמש בדמותו העולזת של השחקן דביר בנדק. הוא אולי התאים לדימוי האיש השמח לפני שעבר ניתוח לקיצור קיבה, אלא שעתה הוא נראה שמח כמו הליצן הפסיכוטי ג'ו דבולה מ"סיינפלד".
בנק מזרחי טפחות השמח, מתחבר לבנק לאומי המפנק, באמצעות מוכר פלאפל המסביר כי נגיעה פה, לטיפה שם, עושה אותך שמח, עד שמגיעה הפליטה המפנקת של טחינה סמיכה ולבנה על כדורי הפלאפל, יותר מפורש מזה קשה להיות. הבנקים, כמו בנקים – גם כשהם מנסים להציג חזות משפחתית מתוקה – אינם מצליחים לדכא את השפה המשפילה של זנות וניצול הנשפכת על הטקסט הגלוי כמו עמבה מרה.
הבנקים והמזגנים עוסקים באותה משימה: לחשוף את המשפחה והזוגיות כמוסד אכזר, סדיסטי וזנותי – ולהציג לעומתה את הצריכה הפראית כאלטרנטיבה היחידה לריקנות האוכלת מבפנים.
