"הבו לי אור!" זועק המלך קלאודיוס, דודו של המלט, במחזהו המפורסם של שייקספיר, אחרי שעצרו ברגע השיא את הצגת התיאטרון המשחזר בפניו את הפשע שעשה. מדוע זה דווקא בימים שהימין בישראל חזק כל כך, ואפילו האופוזיציה מורכבת ברובה מכוחות לאומניים, גברו כל כך העוצמה והתדירות של זעקות השבר נגד ארגוני זכויות האדם, כאילו שהם מאיימים על קיומה של ישראל?

וכיצד זה שדווקא "שוברים שתיקה" מכל הארגונים מוציא משלוותם את מי שמינו עצמם להגן על כבודה של ישראל? ארגון שכל פעולתו היא איסוף עדויות של חיילים ששירתו בשטחים הכבושים ופרסומן.

כדי לחזות בבהלה, לא צריך לקרוא את  מגילות השקרים של בן-דרור ימיני או לצפות בסרטון המטורף שהפיצו "אם תרצו", המאשים את אבנר גבריהו ושלושה פעילים מארגונים אחרים בסייענות לטרור. גם מתונים לכאורה, אשר לא קוראים לסתימת פיות או להחרמה, מצטרפים למהומה. הבוקר, למשל, כתב יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות", כי הארגון מציג תמונה מעוותת ולא מאוזנת של המציאות. באורח אבסורדי, כדי לתקוף את הארגון על כך שהוא מביא מקרים לא מייצגים, בוחר הנדל במקרהו של הלוחם אביהוא יעקב, שנהרג משום שהעדיפו פעולת קומנדו על הפגזה כדי למנוע פגיעה באזרחים.

צילום מסך מתוך סרטון ה"שתולים" של תנועת אם תרצו

אפשר להמשיך ולהתווכח לנצח על תקפותה של המנטרה שמושמעת בכל הזדמנות, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אבל בין שבטענה שצה"ל פחות גרוע מצבאות נאט"ו, ארה"ב ומדינות ערב, ובין שבניסיון נואל לייחס לכל מי שחושף מידע על שגרת הכיבוש שאיפה לחיסול מדינת ישראל או פעולה בשליחות גורמים עוינים ושיתוף פעולה עם אנטישמים – יש עובדות שעליהן אי אפשר להתווכח.

אי אפשר להכחיש שאנו שולטים באמצעות צבא במיליוני בני אדם ושוללים מהם זכויות אלמנטריות ויכולת להשפיע על גורלם, או להתכחש לכך שצבאנו הרס אלפי בתים והותיר חפים מפשע נטולי קורת גג, או למערכת הכבישים והמשפט שמפרידה בין יהודים לערבים. אי אפשר להכחיש שצה"ל הרג אלפי ילדים פלסטינים. אין צורך בבחינה יחסית או בחיפוש סיבות – הכיבוש רע והוא נמשך כבר כמעט 50 שנה.

האנונימיות של העדויות של "שוברים שתיקה" מפרה יותר מכל את שלוות מבקריהם. נדמה שקשה יותר להילחם בראיות מוצקות כמו הסרטונים של "בצלם", אך אלה תמיד מבוטלים בהינף יד המלווה באמירות השחוקות בנוסח "לא מראים מה קרה קודם". מה שמקשה על המאזינים לעדויות על פשעינו האיומים יותר מכל הוא דווקא הריחוק, המסכה האנונימית של מספר העדות, שמפנה את מלוא תשומת הלב לנאמר ולא לאומר.

כמו ההזרה של ההצגה בתוך ההצגה אצל שייקספיר, העדויות האלה פוצעות את הלב משום שמאחוריהן אמת כואבת. אמת שכל מי שאי פעם נחשף אליה פנים אל פנים, כחייל או כמשקיף מן הצד, לא יוכל להכחיש.

בלילות רודפים אותי פנים של ילדים ומבוגרים שראיתי בשירותי הצבאי נרמסים תחת רגלו של הכיבוש. אלה שפרצנו באורח שרירותי לבתיהם בלילות ושזרענו בהם פחד ואימה, ואלה שספגו מהלומות ועינויים בניגוד לכל ערך שעליו חונכתי.

במשך שנים נמנעתי מלהזדהות כלוחם לשעבר כשמחיתי נגד הכיבוש. לא בגלל האשמה שאני נושא עמי, אלא משום שלא רציתי לעודד שיח המעדיף עמדות של מי שיכול להתפאר בעבר צבאי. זה גם אחד הדברים שהקשו עלי למסור עדות ל"שוברים שתיקה".

המתקפה שלוחת הרסן שהתעוררה בימים האחרונים מעידה שאנו יושבים באולם של הצגה גרועה במיוחד, כזאת שבניגוד ל"המלט", מסתירה את האמת ולא חושפת אותה. מסירת עדות ל"שוברים שתיקה" היא כנראה הפעולה שעשויה להעיר את ישראל מהתרדמת האיומה, שמאפשרת לנו את המשך תועבת הכיבוש. בואו כולנו נמסור עדויות, כי הגיע הזמן להדליק את האור.

ארי רמז הוא במאי תיאטרון ופעיל חברתי