בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
בשבוע שעבר הצגנו כאן את מפוטרי הקיץ. עשרות אלפי עובדים שמפוטרים מעבודתם עם תחילת הקיץ, רק כדי לחזור ולעבוד בה עם בוא הסתיו. שירות התעסוקה פרסם באחרונה כי מספרם גדל השנה וכך גם בשנה הקודמת. קבוצת העובדים הבולטת בין מפוטרי הקיץ היא עובדי ההוראה – מורי קבלן, סייעות – ובהמשך גם מדריכים ועובדי ניקיון ואפילו ספורטאים, שחותמים בלשכת התעסוקה בעונת המלפפונים.
ואולם יש קבוצת עובדים אחת שאינה עובדת בחודשי הקיץ, ונפקדת מרשימות שירות התעסוקה. מדובר ביותר מ-4,000 המרצות והמרצים הזוטרים במכללות הציבוריות, המהווים כשליש מכלל מפוטרי הקיץ. מקריאה ראשונה זה לא נשמע שם נרדף לעובדים עשוקים. ואכן, בקבוצות הפייסבוק השונות ניתן למצוא תגובות הקוראות להם למצוא "עבודה אמיתית".
אלא שלמרצים הזוטרים במכללות הציבוריות יש תפקיד חינוכי מהותי בחברה. לפני כ-25 שנה הקימה המדינה את המכללות הציבוריות במטרה להנגיש השכלה גבוהה לפריפריה הכלכלית חברתית בישראל. היקף בוגרי התואר הראשון בישראל גדל ב-25 אחוז מאז הקמת המכללות, ומי שמהווים כ-60 אחוז מעבודת ההוראה במכללות הללו הם חברי הסגל הזוטר. מדברים על השכלה אקדמית לחרדים? חברי הסגל הזוטר הם המורים שיפגשו הסטודנטים החרדים.
למרות חשיבותם, מפוטרים מרצי המכללות הציבוריות מדי סמסטר. עבור מרביתם אין משמעות לוותק או להתקדמותם המקצועית, ורק כדי להעצים את ארעיותם – גם לאחר תחילת סמסטר עשויים מרצים לקבל את ההודעה: "מצטערים, הקורס לא נפתח", לרוב בשל מכסת תלמידים נמוכה, ולכו תנסו למצוא תעסוקה במערכת האקדמית כששנת הלימודים כבר החלה.
"עבודה סטודנטיאלית"
במשרד האוצר ישמחו לומר כי מדובר ב"עבודה סטודנטיאלית", מעין חלטורה בדרך לקריירה אקדמית. בפועל, נתוני "איגוד הסגל הזוטר של המכללות הציבוריות" מלמדים כי גילם הממוצע של חברי הסגל הזוטר הוא 45. לא צעירים שמחפשים את עצמם אלא בעלי משפחות, הנאלצים ללמד בשתי מכללות לפחות כדי להתפרנס. ו"בשתי מכללות" הכוונה היא למרחב גיאוגרפי הנע בין הגליל לנגב.
את דפוסי ההעסקה הללו ירשו מרצי המכללות הציבוריות מעמיתיהם באוניברסיטאות. דומה שאחת ההמצאות היצירתיות של האקדמיה בישראל היא יצירת שלל קאסטות לחברי הסגל הזוטרים באוניברסיטאות: עמית הוראה, תלמידי מחקר ובתחתית ההיררכיה המורים מן החוץ, הנוכחים נפקדים במערכת, נטולי ביטחון תעסוקתי וללא יכולת לפיתוח והתקדמות מקצועית. במכללות קוראים לקאסטות הנמוכות "סגל עמית" ו"מורים מן החוץ". ההבדל המהותי הוא שמאבקי ארגוני הסגל הזוטר באוניברסיטאות הובילו לכך שבאוניברסיטאות היקף המורים מן החוץ נע בין 20 ל-40 אחוז, ואילו במכללות 70 אחוז מחברי הסגל הזוטר הם מורים מן החוץ. אין דרך טובה יותר להפגין זלזול בעבודתם של עובדים ותיקים, מאשר הגדרתם כ"זוטרים" או כ"כמורים מן החוץ".
אז איך זה שמרצי המכללות הציבורית, אלפי מפוטרי קיץ, לא מופיעים במספרי שירות התעסוקה? סיבה אחת היא סיבה טכנית. שירות התעסוקה מגביל את מספר הימים שבהם ניתן לחתום אבטלה במהלך שנה, לפי קטגוריות של גיל. אדם בגיל 35 שחי מחופשת קיץ אחת למשניה מוגבל ל-40 ימי חתימה. בדיוק חופשת סמסטר אחת ואולי קצת יותר. כך קורה שאדם שנכפה עליו להיות מובטל מוגבל ביכולתו לממש את זכותו. אבל זהו כאמור ההסבר הטכני. על הסבר שורשי יותר מעיד הסיפור הבא:
אחת ההמצאות היצירתיות של האקדמיה היא יצירת קאסטות לחברי הסגל הזוטרים: עמית הוראה, תלמידי מחקר ובתחתית ההיררכיה המורים מן החוץ, הנוכחים נפקדים במערכת
לפני מספר שנים, במפגש של חברי סגל זוטר באחת המסגרות האקדמיות, התקבצו חברי הסגל לאסיפה לקראת תחילתו של מאבק. כחלק מהרצון להמריץ את חברי סגל הועלו כמה דוגמאות ממאבקי עובדים, בהם מאבק הסבלים בנתב"ג. "זה בדיוק מה שאני לא רוצה שיקרה", קפצה אחת המרצות בקהל, "שישוו אותנו לסבלים".
תפישת העבודה באקדמיה כפריבילגית , כיחידת סגולה, כמגדל שן המתקיים במקביל לשוק העבודה, אינם רק נחלתם של טוקבקיסטים ניאו ליברלים. חברי סגל רבים מחילים זאת על עצמם. הם יבדקו מטלות סטודנטים גם מעבר לסוף הקורס ללא תשלום, יתזזו בין ניהול משק הבית לסיום חובותיהם האקדמיות, כשבור פעור בחשבון הבנק בחופשות הקיץ – אבל לעמוד בתור ללשכת התעסוקה? אולי רק בכדי לחקור את משתתפי התור במחקר שדה. הדימוי הפועלי לא יושב טוב על סגל אקדמי, ויש קושי למרצים להכיר בכך שהם עובדים מנוצלים.
ניכור ומרחק פיזי
גם הריחוק הפיזי בין מרצים מקשה על יצירת סולידריות. אופיה המנוכר של העבודה, שבה כל מרצה מסיימ/ת את עבודתה והולך לביתו ללא כל אינטראקציה כמעט עם קבוצת השווים לו. הניכור והמרחק הזה מנעו את המהלך המתבקש של מאבק מרצים כמאבק עובדים.
כחלק מהרצון להמריץ את חברי סגל הועלו כמה דוגמאות ממאבקי עובדים, בהם מאבק הסבלים בנתב"ג. "זה בדיוק מה שאני לא רוצה שיקרה", קפצה אחת המרצות בקהל, "שישוו אותנו לסבלים"
ובכל זאת, כמה סיבות לאופטימיות זהירה: בכמה וכמה מכללות נחתמו בשנים האחרונות הסכמים קיבוציים שהישגם הבולט – חסל סדר פיטורי הקיץ. בהמשך, כלל המכללות התאגדו לכדי איגוד מרצי סגל זוטר, ומנהלות מו"מ מול משרד האוצר והמל"ג להסדרה אחת ולתמיד של מעמד מרצי המכללות ה"זוטרים"/ ה"מורים מן החוץ".
מרכיב חשוב בתהליך השינוי הזה הוא בשינוי תפישתי – באקדמיה נוטים לראות בהוראה מטלה שיש לבצע בלית ברירה כדי להמשיך לקיים את משמעותו האמיתית של העולם האקדמי – המחקר. קלישאה אנטי אקדמית טוענת מאידך כי אילו שאינם יכולים לעבוד מלמדים, ואלו שאינם יכולים ללמד כותבים.
שתי הקלישאות חוטאות לתפקידה המהותי של ההוראה: הוראה היא עבודה, היא מחייבת כישורים והכשרה, לא ייתכן שתישאר כסרח עודף של עולם המחקר. כל שכן במכללות שעיקר עיסוקן הוא הכשרת סטודנטים בפריפריה הכלכלית חברתית בישראל. אבל בזמן שהם מלמדים את דור העתיד, נדרשים המרצים הזוטרים להכרה חשובה לא פחות – הם הם הסבלים של ההשכלה הגבוה בישראל.
הכותב הוא דובר ארגון כוח לעובדים
זכויות עובדים: כל הטורים של יניב בר-אילן
הקאסטה הנמוכה של ההשכלה הגבוהה: מפוטרים כל קיץ, ואפילו לא מגיעים ללשכה
בין מפוטרי הקיץ יש קבוצה אחת שנעדרת אפילו מרישומי לשכת התעסוקה: הסגל הזוטר במכללות הציבוריות, עבודה שנחשבת "סטודנטיאלית" למרות שעובדים בה בעלי משפחות בשנות ה-40 לחייהם. ככה נראה הקיץ של הפועלים השחורים של ההשכלה הגבוהה
ללא ותק, ללא שכר: פיטורי המורים מדי קיץ רק תופסים תאוצה
15 אלף עובדים מקצועיים, רובם מורי קבלן, מחכים לסיום החופש הגדול רק כדי לחזור לעבודה שממנה פוטרו בראשית הקיץ. בינתיים הם בלי משכורת, בלי צבירת וותק או רצף תעסוקתי
מחסור במורים? 11 אלף נשות חינוך ערביות מחכות לעבודה
ההצהרה של איימן עודה על רצונו להשתלב בממשלה הבאה היתה משמעותית וחשובה. חבל רק שמרשימת הדרישות שלו נעדרה התייחסות למצבן המחפיר של נשים בחברה הערבית
עבודה בעיניים: מה באמת מסתתר מאחורי הנתון על 3.7 אחוז אבטלה?
נתניהו מתהדר באחוז אבטלה נמוך, אבל תלוש השכר של העובדים החדשים לא צמצם את העוני. הוא גם חיזק דפוסי העסקה פוגעניים, חייב עובדים לעבוד מעבר לגיל הפרישה – ובעיקר הרחיק ישראלים מהחלום על רמת חיים נורמטיבית
מנוצלים ודפוקים באפליקציה: בקליפורניה עוצרים את כלכלת החלטורה, בארץ היא רק מתחילה לפרוח
נדרש שיעור עוני מפלצתי והפסד אדיר ממסים כדי לגרום למחוקקים מקליפורניה לנסות לעצור את המודל הנצלני של כלכלת החלטורה. אצלנו התשתית למחיקת מודל התעסוקה המסורתי כבר מוכנה
כדי לבלום את הפגיעה בעובדים חייבים את החרדים בממשלה
מעמד הביניים בישראל אמנם מייחל לממשלת אחדות חילונית, אבל הפוטנציאל לשינוי עבור ציבור השכירים נמצא דווקא בממשלת מרכז-שמאל- חרדים
חג שמח? לא לעובדים השקופים של הרשויות המקומיות
הם לא רק מודרים מהרמת הכוסית המסורתית ונמנע מהם השי לחג – הרשויות המקומיות לא סופרות את העובדים שאינם מועסקים ישירות דרכה
טרור הוועדים הגדולים? היקף ימי השביתה דווקא במגמת ירידה
ממרום הקוקפיט, ח"כ מתן כהנא מהימין החדש המבטיח לשבור את זכות השביתה, כנראה לא רואה את הנתונים האמיתיים ואת הסכנה לדמוקרטיה. אם היה יורד לקרקע, היה מבחין שחצי מהשביתות כלל לא עסקו בדרישות שכר – אלא באלימות כלפי עובדים
המשטרה ירתה למוות בצעיר בלוד; בני משפחתו: "הוא מתמודד נפש"
במשטרה הגדירו את האירוע כ”ניסיון פיגוע דקירה”; בני משפחתו טוענים כי היה מתמודד נפש במשבר, מוכר לרשויות — ולא מפגע
מור שעל תובעת מכור ודר רחוב לשעבר ב-300 אלף שקל
מור שעל תובעת את יבגני טרטיאקוב, מכור לשעבר ודר רחוב שהשתקם. שעל, שנתבעת בתביעת דיבה של 100 אלף שקל מצד טרטיאקוב, טענה בכתב ההגנה כי ״התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב, אלא שלתובע אין שם טוב״. בתביעה היא מאשימה אותו בהפצת תמונות שיצר ב-AI, ניהול קמפיין תרומות חשוד וטוענת כי מעולם לא השתקם
