בימים אלה קיים איום ממשי על אופייה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל, כפי שמשתקף ברוח מגילת העצמאות, ועל שלטון החוק. וכמו שניסח זאב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר: "שקט הוא רפש". 

רבות נכתב על השינויים החוקתיים שאותם רוצה להעביר הממשלה, על האינטרסים האישיים של המואשמים והמורשעים בפלילים המובילים את המהלך, ועל המהפכה המשטרית ששינויים אלה טומנים בחובם; מכאן החשיבות הרבה שיש בהפגנת הזכות הדמוקרטית והחובה המוסרית למחאה ולהתנגדות. 

אך לצד אלה, ולא על מנת לרפות ידיהם של המפגינים והמוחים (ואפילו להיפך), עלינו להבין שהמרחק בין מחאות דמוקרטיות לבין אלימות פוליטית כנגד נציגי השלטון הוא קצר, לעתים קצר מדי, והוא מסוכן מאוד. 

זיהוי הסכנה וההישמרות מפני צעדים שאין מהם חזרה, למשל של אדם מוסת אשר בצעד של ייאוש עלול לפעול באופן רדיקלי, הם לא רק הדבר הנכון לעשות מבחינה הומנית-מוסרית אלא גם האינטרס של תנועת הנגד להפיכה המשפטית. 

---

מתי חילוקי הדעות העקרוניים בין אזרחים לבין המדינה יהפכו להתנגשות אלימה? מתי פעולת מחאה תתרחש בתוך מסגרת הכללים (החוקיים והאתיים) של המותר בדמוקרטיה, ולעומת זאת, מתי פעולת המחאה תחרוג מהמסגרת הדמוקרטית? תשובה לשאלות אלה תלויה בתפיסת היעילות (כלומר, בתפיסה של הצלחה ביחס לאמצעים וזמן) של הפעולה האלימה. 

מה זאת הקצנה

הן בראיה היסטורית והן במבט אקטואלי, הפעולה האלימה, כדרך לשינוי חברתי בדמוקרטיה, עלולה להיתפס בעיני פעילי מחאה כמובילה לתוצאה רצויה בדרך מוצלחת, ולעתים אף בדרך יעילה יותר ממחאות לא אלימות. בחינת מידת היעילות של רפרטואר הדרכים השונות לשינוי חברתי במדינות דמוקרטיות, מצביעה על הצלחה של מחאות לא אלימות לצד הצלחה של מחאות אשר כן כללו אלימות.

ביטוייה האלימים ביותר והמקיפים ביותר של ההתנגדות הפעילה יכולים להביא לתוצאה מוצלחת בעיני מבצעיה. אלה יכולים להגיע עד כדי רצח על רקע פוליטי, או לחילופין להפיכה כנגד השלטון. פעולות טרור ורצח פוליטי נגד השלטון ונציגיו הן מהחמורות בצורות ההתנגדות הקיצוניות למדינה. 

הסבירות לפעולה האלימה תגבר באותן נקודות הזמן בהן – לפחות מנקודת מבטם של המפגעים – קורבנותיהם איבדו את הלגיטימציה שלהם, ולכן פעולות אלימות נגדם הן לגיטימיות בעיני הציבור. תהליך זה נעשה ביתר קלות כאשר פעולות השלטון נתפסות כבלתי מוסריות וכאשר אמצעים לא אלימים לשינוי מהלך האירועים נדמים כחסרי סיכוי להצליח.  

אחת התופעות החמורות והמסוכנות ביותר לשיטת המשטר הדמוקרטית ולמוסדותיו הם מעשים שפוגעים במבנה הארגוני והתפקודי של המשטר הדמוקרטי, או מסכנים אותו מתוך מטרה למוטט את המשטר או מוסדותיו. המעשה המובהק ביותר הוא הפיכה, כלומר החלפת המשטר במשטר אחר, או לפחות גרימת התמוטטותו ושלילת יכולת הפעולה שלו. 

עבירות נגד המשטר, כגון עבירת ההמרדה, נמנות עם העבירות הפוליטיות (בעלות אופי מדיני), כלומר עבירות שהן ביטוי של קונפליקט בין הפרט לבין המדינה כארגון פוליטי של החברה. עבירות אלה אפשר לסווג לכמה קבוצות: בגידה; קריאת תיגר על הסמכות הפוליטית; הכשלת פעולה שלטונית; ותפיסה בכוח של סמכויות שלטוניות. 

ההתנגדות הפעילה אינה נרתעת לעתים מן השימוש בכוח גופני. רוב פעולות המחאה המוגדרות "פעילות" אינן כוללות שימוש באלימות, אך לא כך לגבי הקיצוניות שבהן. לעניין זה, הקצנה (Radicalization) מוגדרת כתהליך שבו אזרחים או קבוצות עוברים מטקטיקה עיקרית של התנגדות לא-אלימה לטקטיקה הכוללת אמצעים אלימים או להפרת החוק, לעתים בנוסף לאמצעי ההתנגדות בהם פעלו עד כה, ולעתים תוך כדי המרת טקטיקות ההתנגדות שבהן פעלו עד כה לכדי טקטיקות אלימות. 

במילים אחרות, הקצנה כוללת מעורבות ממשית באלימות (ולא רק נטייה לאלימות או כוונה לפעול באלימות), או הפרת חוק. 

חוש הצדק של הרוב

בשונה מן ההתנגדות הפעילה, ההתנגדות הסבילה מבוססת על התנגדות לא אלימה (non-violence), ולובשת צורות כמו מחאה טקסית, אי-שיתוף פעולה, בחירה לפעול בניגוד לחוק, אי-ציות אזרחי, או חרם. 

מן הידועות והמוצלחות שבין פעולות המחאה הלא אלימות אפשר לציין את הצלחתו של גנדי בגירוש הבריטים מהודו, ושל מרטין לותר קינג במחאה נגד גזענות ואלימות מוסדית כלפי שחורים בארצות הברית. בישראל, המחאה החברתית של שנת 2011 היא דוגמא להצלחה תודעתית של מחאה לא אלימה, אם כי מידת ההצלחה המעשית בהוזלת יוקר המחיה בעקבות מחאה זו שנויה במחלוקת. 

אחד הביטויים הנפוצים של ההתנגדות הלא אלימה הוא אי-ציות. אי-ציות אזרחי הוא מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות השלטון או בחוקיו. הצדקתו נשענת על עקרונות המוסר המגדירים תפיסה של חברה אזרחית ושל טובת הכלל ולכן המעשה עצמו נשען על השקפה עקרונית-ערכית, בניגוד לאינטרס אישי או קבוצתי. 

זהו מעשה ציבורי אשר מבצעו מאמין שהוא מוצדק, ומסיבה זו ניתן להבין אותו כפונה אל חוש הצדק של הרוב. גישה אחרת מבחינה בין סוגים שונים של אי-ציות אזרחי, ומבדילה בין מרי אזרחי (כמעשה של אי-ציות לחוק שמניעיו פוליטיים בדרך כלל ומטרתו להביא לשינוי חוק מסוים בתוך מערכת חוקים שבעיקרה נחשבת כצודקת), לבין סרבנות מצפונית (אשר מטבעה היא פעולה שמניעיה אישיים ועל פי רב אינם ניתנים להכללה).

בשורה התחתונה, קיימות דרכים רבות ומגוונות להתנגדות לרפורמה המשפטית אותה מציעים נציגי הממשלה. ייאמר בפירוש: מה שחשוב כעת הוא לצאת לרחובות ולהפגין, אבל עם זאת, לא להרים ידיים – לא לעשות שימוש באלימות, וגם לא להתייאש. האלימות היא מסוכנת ויש להימנע ממנה, ואי-ציות לחוק נוגד את העקרונות האידיאולוגיים כנגדם מוחים פעילי המחאה. 

בנוסף, גם אם אלימות נראית לעתים בלתי-נמנעת או הערוץ היחידי לייצר שינוי, יש להבין שאפילו מקרה חד פעמי של אלימות לא פרופורציונלית עלול לצבוע את כל המחאה ככזו שפעולותיה לא לגיטימיות, ולפגום בטוהר הכוונות של הפעילים ושל המטרה אשר בשמה הם פועלים, כך שבהכרח שכרה יהיה בהפסדה. 

אפילו מקרה חד פעמי של אלימות לא פרופורציונלית עלול לצבוע את כל המחאה ככזו שפעולותיה לא לגיטימיות

לצד אלה, על כל אזרח ואזרחית לחשוב איפה היה ומה עשה בימים היסטוריים אלה, בשעתה הקשה של החברה הישראלית, רגע לפני שנהיה מאוחר מדי. 

ד"ר יאיר יאסׇן הוא מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בקמפוס אילת ובאוניברסיטה הפתוחה, ומחבר הספר לא מרימים ידיים – מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל (רסלינג, 2022).