שלושה שבועות אחרי מסיבת העיתונאים המצמררת של יריב לוין על הרפורמה המשפטית, המחאה תפסה מעל ומעבר למה שנהגי ה-D9 שיערו בנפשם. 

נקודת התורפה, הבטן הרכה מאז ומתמיד של בנימין נתניהו, היא כמובן הכלכלה. לכן מכתב 270 הכלכלנים, כולל הפרופסורים פרנקל וקנדל ואקשטיין, ששינסקי ובן בסט, שהזהיר מפני הסכנות החמורות שעלולה להוביל הרפורמה לכלכלת ישראל, היה נקודת מפנה דרמטית. ההודעה של חברת ההייטק פאפאיה גלובל על משיכת הכספים מישראל, בין שהיא מעשית ובין שהצהרתית בעיקרה, כבר נראית כמו אבן ראשונה בדומינו. סחרור מסוכן. אבל זה גם רגע מסוכן מאוד למחאה. 

קיץ 2011. "הפגנת המיליון" צועדת לכיכר המדינה. מה עושים? מכנסים ועדה, "הוועדה לשינוי חברתי כלכלי" קוראים לה. מעין הפרד ומשול. הסתיו מגיע, גלעד שליט גם. המחאה מתפזרת. היא לא נכשלה – השיח השתנה בעקבותיה. היו גם כמה רפורמות חשובות – אבל השורה התחתונה נותרה בעינה. 

האמת שהמחאה הגדולה ההיא לא יכלה באמת להצליח, כי היא לא ידעה מה היא ומה היא רוצה. "לא נחליף את הממשלה, נחליף את הממשל", אמרה פעם דפני ליף על הבמה. מהבחינה הזאת, הרבה יותר קל עכשיו: אנחנו רוצים בדיוק את ההיפך – את הסטטוס קוו. זה השלטון שמחליף את לנו הממשל. את צורת המשטר. 

אז למה זה בכל זאת רגע האמת? כי כשביבי נלחץ הוא מתחיל למצמץ, וכשהוא ממצמץ הצד השני נוטה לחבק. בכל זאת, צריך לחיות כאן יחד. אז מדברים. זוכרים? זה התחיל בלחיצת יד חמה של בנימין את בני בבית הנשיא, ונגמר בממשלת אחדות עם נאשם בפלילים. ובכן, גנץ עוד כאן והוא שוב קורא לשיח. גם יאיר לפיד מראה ניצנים מטרידים. 

עוד איום הוא השיח הכלכלי מדי: זה באמת מזיק מאוד לדירוג האשראי, מצוין שכלכלנים מצטרפים, אבל זה ודאי לא הסיפור כולו ואפילו לא עיקרו. הפגיעה האנושה, המיידית וארוכת הטווח היא בשלטון החוק, בשוויון כלפי החוק, בברקס כלשהו לשררה. בליבת הסעד המשפטי של כל מי שהרשויות יגרמו לו עוול "חוקי" מעתה ועד עולם. 

הנה תרחיש עוד יותר נורא מלחיצת היד הפוליטית – ועדה מתקנת בראשות לוין, רוטמן והכלכלנים, לגיבוש מבנה מוסכם למערכת המשפט. אפשר כבר לקרוא לה טרכטנברג 2.

הסיפור הוא כמובן לא (רק) כלכלי, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהעניין הזה יסתיים בפשרה מפא"יניקית. למשל שהוועדה לבחירת שופטים תכלול רוב אוטומטי לשר המשפטים רק עם 6 במקום 7, או פסקת התגברות בפער קצת יותר משמעותי – מן הסתם עזים שממילא הוכנסו כדי שאפשר יהיה לצאת איתנו בסדר.

 אסור להתפשר על עצמאות מוחלטת ואי תלות מוחלטת של הביקורת השיפוטית, על הייעוץ המשפטי במשרדים. גם פיצול תפקיד היועמ"ש – מהלך שאולי היה נכון לעשות כבר מזמן – הוא טאבו כשהמטרה היא למנות תובע חדש שיבחן מחדש את תיקי נתניהו. יש לזה שם: ניגוד עניינים שכל כולו נבצרות. 

אז מה עושים עכשיו? לוחצים עוד יותר חזק. מגייסים עוד סקטורים למחאות ולשביתות. מעירים את ההסתדרות ואת ועדי העובדים הגדולים, כי בלי בתי הדין ובג"ץ, גם זכויות העובדים על הכוונת. יוצאים בהפגנת מיליון מול הכנסת בזמן הקריאה הראשונה, ואחרי שזה צולח אותה – וזה צולח עוד רגע קט – אופרה אחרת, הרבה פחות מנומסת. ואם הפוליטיקאים "שלנו" משמיעים זמירות אחרות, מפגינים גם נגדם. 

מה לא עושים עכשיו? מגלים בקיעים בחומה וסימני שבירה. מחבקים את היד האוטוטו מושטת. נסחפים אחר השיח הנטו כלכלי. יושבים על הגדר. עוצרים. מחכים. אומרים לעצמנו שיהיה בסדר כי הנה, הנגיד איתנו, מייסדת פאפאיה גלובל עינת גז גם. הם הרי לא יתנו לזה לקרות.