2023 מסתמנת כשנת שיא בכמות הנרצחים בחברה הערבית עם 104 נרצחים בשישה חודשים בלבד. עד כה, 2021 הייתה השנה הקטלנית ביותר בחברה הערבית עם 126 נרצחים, אך נדמה כי השנה הנוכחית תשבור את השיא השלילי. עם התגברות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, נוכח אוזלת היד של המשטרה, מתרבות לאחרונה הקריאות לעשות שימוש בשב"כ כדי להשיב את החוק והסדר, גם אם באמצעות הפעלת כוח מוגבר.
מאז 2006 נרשמת עלייה רציפה במקרי האלימות בחברה הערבית. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2020 שהוגש לוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה בחברה הערבית, ב-2019 היו 61 אחוז מהעצורים בישראל לא יהודים, בעוד חלקם היחסי בחברה עמד על כ-26 אחוז. ב-2020 היו במתקני שב"ס 44 אחוז מהכלואים על רקע פלילי תושבי ישראל לא יהודים. ב-2020, בדומה לשנים קודמות, פענחה המשטרה רק 37 ממקרי הרצח בחברה הערבית מתוך 96.
לאור הפשיעה הגואה, סקר של חדשות מכאן 33 שהתפרסם שבוע שעבר ונערך על ידי מכון "סטטנט", העלה כי רוב גדול בציבור הערבי תומך בשילוב שב"כ במאבק בארגוני הפשע בחברה הערבית. מהסקר עלה כי כשני שלישים מהנשאלים השיבו כי הם תומכים ברעיון, מעט יותר ממחצית השיבו כי הם לא חוששים משימוש באמצעי מעקב אלקטרוניים לרבות איכון טלפונים סלולריים ו-63 אחוזים השיבו כי הם חשים שהפשיעה המשתוללת ברחוב הערבי מאיימת עליהם.
הקריאה להיעזר בשב"כ היא למעשה הכרה ביכולות הארגון והסכמה עם אופן פעולתו, ובמילים אחרות – הענקת לגיטימציה לארגון. אך על מה מתבססת הלגיטימציה ואיך ניתן להסביר את הדואליות בתפיסתם של אזרחי ישראל הערבים את השב"כ?
מצד אחד, הם מתנגדים לא רק לשיטות הפעולה של הארגון אלא גם למה שהוא מייצג באופן עקרוני בנוגע למעמדם האזרחי. מצד שני, חלקם תומכים ומאמינים ביכולתיו לקדם את שאיפותיהם למיגור הפשיעה והאלימות ולשיפור מצבם הביטחוני ביישוביהם.
מתח מובנה
המתח בין אזרחי ישראל הערבים לבין כוחות הביטחון הוא היסטורי ומובנה. מאז קום המדינה, היה לשב"כ תפקיד מיוחד בפיקוח ובמעקב על אזרחיה הערבים, וכפועל יוצא בהבניית מעמד אזרחותם ההיררכי במדינה.
בעשור הראשון למדינה, ובמיוחד בתקופת הממשל הצבאי, ההבחנה ביחסה של המדינה אל ערביי המדינות השכנות ואל אזרחי ישראל הערבים – היתה לא חד-משמעית. על רקע מלחמת תקומה עקובה מדם, לחימה בטרור המסתננים ומצב ביטחוני כללי רעוע, שירותי הביטחון השונים של המדינה התייחסו בחשדנות כלפי 'הערבים', יהיו אלה ערביי המדינות השכנות או ערביי ישראל.
מה שעוצב והתגבש כשיטת פעולה בעשור הראשון, המשיך והשתכלל כמדיניות לכל אורך שנותיה של המדינה. החשאיות וחוסר השקיפות שמאפיינים את פועלו של השב"כ הביאו לערעור הדרגתי של האמון בו, במיוחד בקרב האזרחים הערבים.
החשאיות וחוסר השקיפות המאפיינים את פועלו של השב"כ הביאו לערעור הדרגתי של האמון בו בקרב האזרחים הערבים
המסגור הלאומני של 'הבעיה הערבית' הביא לא פעם לטיפול בבעיות אזרחיות באמצעות פרקטיקות ביטחוניות שנויות במחלוקת. כך למשל, הדרישה ל'משילות' בנגב עקב התגברות העבריינות אצל הבדואים סותרת את הגישה האזרחית-דמוקרטית הרואה בפערים חברתיים-כלכליים ובאי-שוויון את מקור הבעיה.
אך לצד ההתנגדות, פרדוקסלית במיוחד התמיכה של אנשי ציבור ופוליטיקאים ערבים בקריאתם להכניס את השב"כ ליישובים הערביים. שנויה במחלוקת היא קריאתם של שני הפוליטיקאים הערבים הבכירים ביותר בישראל ב-2022, ח"כ מנסור עבאס שטען כי "לממשלה ולשב"כ יש כלים להתמודד עם המצב", והשר לשיתוף פעולה אזורי דאז, עיסאווי פריג' שאמר כי הוא פוחד ולכן יש לערב את השב"כ: "החברה הערבית מדממת, אנחנו חסרי אונים והמצב לא נשלט. המשטרה לא קיימת, יש אפס התרעה ואני אישית כשר, פוחד מהם (מעבריינים, י"י). לא רק אני, כל אזרח ערבי עושה לאנשים האלה חשבון יותר מהמשטרה. אם הייתי שוטר, הייתי מתבייש. אני בעד להכניס כל אמצעי חוקי, כולל שב"כ, כדי לטפל במצב".
פחד וערעור הזדהות
סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2022 הראה כי 56 אחוז מהערבים בישראל אינם רוחשים אמון בכלל או רוחשים אמון די מועט לשב"כ. בקרב יהודים, נתון זה עמד על 20 אחוז בלבד.
ביטויים לערעור האמון בארגון נמצאים בקרב אזרחי ישראל הערבים מאז קום המדינה, ובמיוחד בקרב פעילי מחאה אחריהם עקב השב"כ באופן מיוחד. כך למשל, מתאר אזרח ערבי את חוסר האמון שלו בשב"כ ובגופים ממשלתיים: "אני והמשפחה שלי משלמים מחיר מאוד כבד. רק לאחרונה ניתן צו הריסה על ביתו של אחי הקטן. אני אישית הייתי חשוף להתנכלויות מהמשטרה ומהשב"כ והמוחאבארת (גופי המודיעין) למיניהם.
"האפשרויות התעסוקתיות שלי מוגבלות, אני לא יכול לעבוד בכל גוף ממשלתי כי הם לוקחים חלק פעיל נגדי, לא יכול לעבוד על ידי גוף שממומן על ידי הג'וינט, למשל. כמי שנשוי וחושב על ילדים, זה מצטמצם עם הזמן, אתה חושב יותר על נסיבות היסטוריות קיימות ועל ההקשר הפוליטי העכשווי שאולי נכופף ראש עד שהסערה תחלוף והזמנים ישתנו, כי כיום מי שנאבק, נמצא בתחושה שהולך עם הראש בקיר. אולי עדיף לחכות עד שוך הסערה, אבל אני מוכן לשלם מחירים".
פעיל מחאה ערבי: "אתה חושב יותר על נסיבות היסטוריות קיימות ועל ההקשר הפוליטי העכשווי ועל כך שאולי נכופף ראש עד שהסערה תחלוף והזמנים ישתנו"
אל מול הדברים עומדת תפיסת האפקטיביות, ההשקפה לפיה המדינה, או ארגון מטעם המדינה, פועל בצורה מתפקדת ומועילה לטובת האוכלוסייה הכללית בתחומי חיים שונים, כשהחשובים שבהם הם ביטחון לאומי וביטחון פנים.
גישה פרגמטית זו לעתים מאפילה על תפיסות אידיאולוגיות-ערכיות, ומעניקה לשב"כ בפועל לגיטימציה. זאת, באה לידי ביטוי בקריאה של האזרחים ושל מנהיגי הציבור הערבי, כאמור, בתמיכה בהכנסת השב"כ לפעילות מבצעית בערים הערביות ובערים המעורבות.
ניתן לראות איך הלגיטימציה למהלך נובעת מפחד, מחוסר אונים ומתסכול ביחס לאלימות בדבריה של חנאן אלסאנע, עורכת דין ופעילה למען נשים בדואיות: "אם נדמה לחברה היהודית שהפשיעה בנגב פוגעת רק בה, זאת טעות גדולה. היא פוגעת קודם כל בנו, אבל שומעים על זה רק כשזה נוגע ליהודים. אני רוצה שהמדינה תטפל בפשע. זה מפחיד כי זה פוגע בנו, כל יום אנחנו שומעים ירי, כל ערב אני בהתכתבויות ווטסאפ ובטלפונים עם המשפחה שבשטח, כל יום אני רואה נשים ילדים וגברים שנפגעו".
מעמד היררכי משני
הפעלת שב"כ להתמודדות עם פשיעה היא "זכות" השמורה כמעט בלבד לאזרחי החברה הערבית, ומצביעה לא רק על מעמדם, אלא גם על הפוליטיקה של הפעלת הכוח השלטוני. בשונה מגישות שמרניות המדגישות את אתגריו של שב"כ בהתמודדות עם ערביי ישראל, גישות ליברליות בחברה הערבית רואות בנכונות לערב אותו חלק מתהליך נרחב יותר של השתלבות ומעורבות בחברה האזרחית, במיוחד מאז כניסתה לראשונה של מפלגה ערבית לקואליציה ב-2021.
יחד עם זאת, גישות ביקורתיות טוענות כי גם אם שילוב השב"כ בסיכול הפשיעה והאלימות יועיל לחברה הערבית בטווח הקצר, בטווח הארוך רב הנזק על התועלת: הפעלת הארגון בחברה הערבית יקבע את מעמדם ההיררכי המשני של האזרחים הערבים, שנתפס בעיניהם כירוד מאז הקמת המדינה, והתדרדר במיוחד לאחר חקיקת חוק הלאום ב-2018.
יש לכך גם משמעויות נוספות. אזרחים ערבים ימשיכו ביתר שאת להרגיש אזרחים סוג ב'. 'מפעילים נגדנו שב"כ? כנראה שלא רואים ולא סופרים אותנו', יהיה הלך הרוח. ניתן יהיה לצפות להשתתפות נמוכה עוד יותר במשחק הדמוקרטי, לשיעורי התגייסות פחותים למשטרה, ובעיקר – לגילויי מחאה ואלימות נרחבים יותר. לכך לא תורמת החשיפה מוועדת החוץ והביטחון לפני כשבועיים, כי ראש הממשלה נערך להכשרת גדודים צבאיים ללחימה עתידית נגד החברה הערבית הישראלית.
אזרחים ערבים ימשיכו ביתר שאת להרגיש אזרחים סוג ב'. מפעילים נגדנו שב"כ? כנראה שלא רואים ולא סופרים אותנו
מנגד, אזרחי ישראל היהודים ימשיכו ביתר שאת לראות באזרחי ישראל הערבים אויבים, או לכל הפחות מיעוט לאומי חתרני. העובדה שהשב"כ פועל בכפרים ובישובים הערבים ובערים המעורבות רק יחזקו את התפיסה שאין סיכוי לדו-קיום, שהשפה הערבית היא שפת האויב, ושערבי = מחבל, כפי שאמר מפורשות בעבר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לח"כ ווליד טאהא.
אין ספק שדרוש לטפל בבעיה האקוטית של הפשיעה והאלימות בחברה הערבית בהקדם האפשרי. האם השב"כ הוא הפתרון? שיקולים אלה חייבים להילקח בחשבון אצל מקבלי ההחלטות בטרם יכריעו בנידון.