תקציר הכתבה ב-87 מילים
פרופ' יגיל לוי מבקר בחריפות את תפיסת "ביטחון הקבע" הישראלית, המקדמת הכרעה צבאית בלעדית ודוחה פתרונות מדיניים. לוי טוען שאסטרטגיה זו, שהבטיח נתניהו, מובילה למלחמת נצח ולא לביטחון אמיתי. היסטורית, ישראל הסירה איומים בשילוב כוח ומדיניות, לא בכוח בלבד.
לוי מסביר שהמצב נובע מהיעדר אלטרנטיבה אופוזיציונית, מחיר "סביר" למעמד החזק, ושינויים דמוגרפיים בצבא. "מכונת רעל" מדכאת ביקורת, וייפוי המלחמה בתקשורת יוצר "מופע אור-קולי" שמסוור.
הציבור, שאינו רואה אלטרנטיבה, נסחף אחרי נרטיב קונסנסוס זה, התופס את המאבק כמשחק סכום אפס המוביל לפרנויה ולחוסר מנוחה קטלני במקום שלום יציב.
בעיצומה של מלחמה שנמשכת כבר שנתיים וחצי, פרופסור יגיל לוי, ראש מכון האוניברסיטה הפתוחה לחקר יחסי חברה-צבא. מבקש לנפץ אשליה: המלחמה הנוכחית עם איראן לא תהיה האחרונה. היעדים שמציבה הממשלה הם לא ריאליים. הישגים ירשמו, אבל טילים יישארו. לדבריו, התפיסה שלפיה ניתן להכניע את איראן בכוח צבאי בלי הסדרה מדינית היא הבטחת שווא. בהיעדר קול אלטרנטיבי, הוא אומר בראיון למקום הכי חם בגיהנום, "נתניהו כופה עלינו מלחמה תמידית".
לוי הוא סוציולוג פוליטי החוקר מאז שנות ה-90׳ את משולש היחסים צבא-חברה-פוליטיקה. ספר המחקר האחרון שלו, "יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים" שראה אור עוד טרם ה-7 באוקטובר, בפברואר 2023, היה הראשון לזהות את האופן שבו העליונות הצבאית תהפוך לדרך הבלעדית לביטחון. המחקר הבא שלו עוסק בתגובה לאירועי ה- 7 באוקטובר ותפיסת הביטחון החדשה שאימץ נתניהו, של חתירה ל"ביטחון קבע" (Permanent Security) – מושג שטבע היסטוריון מוערך בחקר גרמניה והשואה, דירק מוזס ומחבר הספר המצליח "הבעיות של ג'נוסייד".
"ביטחון קבע הוא חתירה של מדינות לביטחון מוחלט כדי להפוך את עצמן לחסינות מפני איומים", מסביר לוי בראיון. "זו תפיסה ששוללת פשרה עם האויב. היא איננה טולרנטית למושגים כמו הרתעה, דיפלומטיה, הסדרים או הידברות, אלא היא מבקשת הכרעה והכרעה על ידי חיסול של האיום".
אשליה
"הציווי של ביטחון קבע אינו רק לחסל איומים מיידיים לבטחונן של מדינות לפי פרשנות מנהיגיהן, אלא גם מניעה של איומים עתידיים. הגישה של ביטחון קבע חותרת לסגור את הפער בין תחושת אי-ביטחון לבין ביטחון קבע. מכך נגזר חוסר מנוחה קטלני ודינמי, הכפוף לתודעה פרנואידית, אשר לא רק תופסת איומים כחמורים אלא גם מייצרת נסיבות שהופכות אותם לנבואות המגשימות את עצמן – למשל, תוקפת אחרים, ובכך דוחפת אותם לעמדה הגנתית עוינת. חתירה לפתרון קבע כרוכה בהשמדה, גירוש או שליטה על אוכלוסייה הנתפסת כמסכנת את ביטחון המדינה, המיידי או העתידי, ושלילה של פשרה עם היריב".
כלומר ברגע שיש איום, מיד פועלים לחסל אותו באמצעות הצבא.
"כן, באמצעות הפעלה של כוח צבאי".
ואפשר להשיג ככה "ביטחון קבע"?
"יש כאן אשליה שניתן להסיר איום על ידי כוח צבאי. בכוח הזרוע בלבד, ישראל מעולם לא הצליחה להסיר שום איום. כשכן, זה קרה רק בשילוב של כוח צבאי ומדיני. את האיום המצרי, שהיה קיומי, ישראל הסירה בהסדר מדיני. כך גם הירדני. את האיום הסורי הסירה ישראל בכך שהיא קבעה כללי משחק עם סוריה וגם ניהלה בשני סבבים שונים משא ומתן לשלום".
המערכה הנוכחית, כמו קודמותיה, משווקת לציבור כמלחמת-אין-ברירה קיומית. הציבור מוכן להתגייס ולספוג מחיר, ובלבד שהאיום יושמד ויהיה שקט. זה לא קורה.
"נכון. זה לא קורה אחת ולתמיד. ובינתיים את ראית שגם ביציאה לסיבוב הנוכחי אין אופוזיציה וסקרי דעת קהל מדברים על תמיכה גורפת".
מה היית מצפה מהאופוזיציה לומר בשלב הזה?
"האופוזיציה הייתה צריכה לשאול שאלות מאוד ברורות כמו מדוע אנחנו יוצאים למלחמה באיראן? מה אנחנו מבקשים להשיג מה שלא השגנו עד עכשיו? לתקוף את ביבי על זה שלפני שנה הבטיח שניצחנו והנה לא ניצחנו, שזה מטופש לחלוטין".
זאת אומרת לא לתפוס אותו בשקריו אלא לערער על האסטרטגיה?
"בוודאי, קודם כל אינני משוכנע שהוא שיקר. הוא האמין, נכון לאותה עת, שישראל השיגה הישגים מאוד יפים. אלא שהרעיון של ביטחון קבע הוא רעיון מתכלה. אתה מחסל איום עד שהיריב מצטייד מחדש, מתחמש מחדש, משקם את עצמו, ואז יש איום מחדש שאתה צריך לטפל בו. בדיוק כפי שקורה עכשיו – ואנחנו יכולים לספר לעצמנו כמה סיפורים שאנחנו רוצים על המלחמה באיראן – על פי התפיסה של נתניהו, בעוד X חודשים נצטרך לצאת למלחמה נוספת. די בכך שבעוד כמה חודשים הם יתחילו לשקם את מלאי הטילים או את מערך הנ"מ שלהם בסיוע רוסי, סיני או אחר, ויהיו בישראל לחצים לצאת למתקפת ״מנע״ שתחסל את האיום לפני שישראל תאבד את העליונות האווירית שלה בשמי איראן״.
כאן, מסביר לוי, צריכה הציבוריות הישראלית לעבור טרנספורמציה מהותית. ״אין מה לבוא שוב בטענות לביבי שהוא מציב יעד ומממש אותו. הוא מייצג תפיסה מוצקה ומבוססת שיש לה שותפים רבים, גם אם היא משרתת את האינטרסים הפוליטיים האישיים שלו.הטענה צריכה להיות נגד היעד שהוא מציב.
"מה שהאופוזיציה הייתה צריכה לשאול הוא מדוע אתם חושבים שאתם יכולים להפיל את המשטר האיראני? כיצד תוכלו להשיג עכשיו את מה שלא הושג לפני שנה? למה לא נותנים צ'אנס להסדרה מדינית? איך איש לא העלה על הדעת שאם נדחוק את איראן לקיר היא תהפוך לאויב יותר מר שלנו בשנים הבאות? שאלות כאלה שהיו צריכות להוביל לכך שבכיכר הבימה לא היו צריכים להתכנס כמה מאות מפגינים ומפגינות ולחטוף מכות מהמשטרה אלא היו צריכים להתייצב שם ראשי האופוזיציה, אבל הם אינם מסוגלים לכך – כולל יאיר גולן".
בהעדר אלטרנטיבה
לוי הוא מבקר חריף של נתניהו ותפיסתו הביטחונית לפיה הפעלת כוח היא הדרך הבלעדית להשיג יציבות באזור ושל שלילת הלגיטימציה שהעביר את המושג "הסדרה מדינית". אבל יותר מכל הוא מבקר בחריפות את האופוזיציה, שלא נאבקת למען חזון מדיני ולא מציגה אלטרנטיבה. ביום הראשון למתקפה הנוכחית באיראן לפיד הבהיר כי ״אין קואליציה ואופוזיציה, יש רק עם אחד וצה"ל אחד שכולנו מאחוריו״. יאיר גולן כתב על ״הסרת האיום האיראני״, קרא ל״חוסן אזרחי״, והבטיח שהוא זה שיעניק את ״הגיבוי החשוב ביותר לטייסינו ולוחמינו״.
״לא שמעת שום קול, לא של אופוזיציה, כמעט לא של עיתונאים, בוודאי לא של ציבור רחב ששואל ׳סליחה, מה נשיג עכשיו שלא השגנו קודם?׳ הגישה הזאת היא גישה שכופה עלינו מלחמה תמידית".
בהיעדר קול אלטרנטיבי, התמה שחותרת "לחסל איומים" ומתעלמת מפתרון מדיני היא לא רק התמה הדומיננטית במפה הפוליטית היום, היא למעשה קונצנזוס. בדיוק כפי שהבטיח נתניהו בנאומו בספטמבר האחרון, ישראל בדרך להיות סופר ספרטה. כלומר, חברה שכולה צבא, שהאזרחים בה חיים במצב חירום תמידי.
אתה אומר שהקונספציה של ביבי היא מבוססת. מבוססת על מה? אם כל שני וחמישי יצוץ איום והוא ילך וילחם נגדו, אז אנחנו במלחמת נצח.
"נכון, מי אמר שמלחמת נצח זו לא תפיסה מבוססת? ביבי התייצב לפני כמה חודשים ודיבר על ספרטה. עכשיו אפשר להתווכח עד מחר על עולם הדימויים אבל הוא אומר לציבור הישראלי אנחנו צריכים לעשות סוויץ' ולהבין שאנחנו צריכים לחיות אחרת. התפיסה הספרטנית היא תפיסה מבוססת, גם אם אנחנו לא אוהבים אותה. צריך לקעקע אותה ולהתווכח איתה ולא לעסוק בשיפוצים בקיסריה או בשחיתויות של ביבי או בוועידות המיותרות ששרה נתניהו נוסעת אליהם או בסגנון של הליכוד או בכל דבר אחר, אלא להבין שיש כאן קונספציה".
מלחמה תמידית
נתניהו מעולם לא הציג בפני הציבור מדיניות שלפיה בכל פעם שיזוהה איום נצא למלחמה והחיים ייעצרו. במקום זה הוא מבטיח ניצחון מוחלט אבל הוא אף פעם לא מגיע, מהסיבה הפשוטה שאין אפשרות להשיג ניצחון מוחלט בדרכים צבאיות ולכן אלו הן הבטחות שווא.
"אין שום קול נגד הבטחות השווא ואין ספקנות מהותית שאולי הדבר הזה לא עובד. תופי מלחמה הדהדו לפני הסיבוב הנוכחי באיראן ולפני הסיבוב הנוכחי בלבנון. והם אמרו 'לא תהיה לנו ברירה, להיכנס ללבנון ולגמור את הסיפור הזה אחת ולתמיד. הממשלה הלבנונית לא עושה את זה'. אמרו 'לא תהיה ברירה מכיוון שאיראן מצטיידת מחדש בטילים ארוכי טווח, לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנס ולעשות את הדבר הזה. כלומר, איום שכבר למדנו לחיות איתו כמו טילים הפך להיות איום שאנחנו כבר לא מוכנים לחיות איתו. לא שמעת שום קול, לא של אופוזיציה, כמעט לא של עיתונאים, בוודאי לא של ציבור רחב ששואל ׳סליחה, מה נשיג עכשיו שלא השגנו קודם?׳ הגישה הזאת היא גישה שכופה עלינו מלחמה תמידית".
סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה עם פרוץ המלחמה העלה ש 94 אחוז מהציבור היהודי תומך בה. לפי סקר האחרון שהתפרסם ב-30 במרץ, גם כעבור חודש של פחד מטילים וחוסר אונים, שיעור התמיכה של היהודים עומד על 75%. התמיכה במגמת ירידה, אולם גם היום המלחמה זוכה לשיעור תמיכה גבוה במיוחד, בטח בהשוואה לארה"ב. שיעור התמיכה שם עמד בשבוע שעבר על 42% בלבד, על פי סקר של פוקס ניוז. שיעור המתנגדים למלחמה בישראל, נכון לשבוע שעבר, עומד על 11.5%.לפי סקר של חדשות 12 מהשבוע שעבר 60% מהנשאלים חושב שנכון להמשיך במלחמה מול איראן.
למה הציבור חי בשלום עם המצב הזה שיש פה מלחמה כבר שנתיים וחצי? למה הוא לא תובע שינוי?
"קודם כל, משום שלא נשמע שום קול אלטרנטיבי של אופוזיציה. כאשר את מסתכלת על צמתים קודמים, כמו אחרי יום כיפור ועוד יותר אחרי מלחמת לבנון הראשונה או תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, את רואה שהיה תפקיד לאופוזיציה להשמיע קול אלטרנטיבי ולהזין את הציבור. האופוזיציה איננה עושה את זה. קשה לה לעשות את זה, זה ברור, כי אנחנו נמצאים עדיין בצלה של טראומה של ה- 7 באוקטובר, אבל לא היה שום ניסיון שלה להציג נרטיב אלטרנטיבי לנרטיב שתפס החל מה- 7 באוקטובר.
כשלנו משום שהכלנו
"הימין הישראלי היה הקול היחידי שנתן תשובה ברורה למה שקרה ב-7 באוקטובר, וזה הקול שהפך לדומיננטי. והקול הזה אמר היתה פה קונספציה שגויה – לא עוד הכלה, לא עוד הרתעה, לא עוד פשרנות, לא עוד דחייה של טיפול באיומים לעתיד, אלא טיפול מיידי עכשיו. ולכן יוצאים למלחמה בעזה שהמטרה שלה היא אחת: חיסול היכולות הצבאיות והפוליטיות של החמאס. ובהזדמנות ראשונה עושים את זה גם בלבנון מול חיזבאללה, ובהזדמנות ראשונה עושים את זה גם מול איראן, שגם בה יש איום שאי אפשר להסדיר אותו בדרך מדינית.
"המרכז-שמאל הישראלי לא קידם נרטיב אלטרנטיבי ובכך השאיר את הבמה לנרטיב פשטני של הצד השני שבא ואמר כשלנו משום שהכלנו, משום שהבלגנו, משום שהיינו מתונים, בואו עכשיו נסיק את המסקנות״, אומר לוי ומוסיף כי גם בתקשורת כמעט ולא היו שערערו על אותו נרטיב. ״תקראי עיתונאים מהמיינסטרים, בן כספית לדוגמה, לכאורה עיתונאי מהמרכז-שמאל. הביקורת שלו עוסקת בכך שנתניהו אפשר את מזוודות קטאר לחמאס, שהיו לו הזדמנויות לחסל על פי המלצת שב״כ את סינוואר ואחרים, והוא לא עשה את זה. כלומר, יש כאן נרטיב פשטני, אפשר לומר הגמוני כמעט מוחלט.
"הציבור לא קורא אלטרנטיבה וכשמספרים לו מול זה על איומים כמו חיזבאללה, כמו סוריה שבה מדינה שכנה נפלה בידי כוחות ג'יהאדיסטיים. כשמספרים לו על התעצמות של איראן ועל האכזריות המשטר שטווח באנשים ברחובות, אז הציבור מבין שיש כאן מאבק שהוא משחק סכום אפס (Zero-sum game). כלומר, אם אנחנו לא נחסל את הצד השני, הוא יחסל אותנו".
"מחיר סביר"
היעדר קול אלטרנטיבי ואופוזיציוני, כזה שקורא לפתרון מדיני הוא רק חלק מהסיפור. לדברי לוי, סיבה מרכזית להיעדר ההתנגדות למלחמת הנצח היא ש"המלחמה מה-7 באוקטובר עד היום היא מלחמה יחסית זולה". לוי לא מתייחס לתקציב הביטחון. לדבריו המעמד הבינוני-גבוה לא משלם מחיר, בהרוגים או במצבו הכלכלי, על המלחמה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות ישראל. בשורה של סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה עלה כי מצבם הכלכלי של רוב היהודים לא נפגע מהמלחמה ונותר יציב. בסקר האחרון שנערך בפברואר השנה צוין ש"בעלי הכנסה גבוהה ביותר נהנו מיציבות כלכלית וחלקם אף הצליח להביא לשיפור מצבם". מי ששילמו את המחיר הכלכלי של המלחמה היו בעלי הכנסה הנמוכה מהשכר הממוצע, ערבים וצעירים בגילאים 20-24.
"בניגוד למלחמות עבר שבהן הוטל על הציבור נטל מס כמו מלווה מלחמה (הלוואה למדינה), כמו למשל אחרי לבנון הראשונה, הפעם לא היו מלוות", מסביר לוי. "נהפוך הוא. הבורסה ממשיכה לעלות, מה שמיטיב עם קבוצות הכוח בחברה בישראל. אותן קבוצות שיכולות לצאת לכיכר הבימה ולהפגין והן אלה שמזינות את התקשורת הישראלית. יש נרמול של המלחמה בכל מיני צורות כך שהמלחמה לטווח הארוך הופכת פחות מעיקה״. היבט נוסף המאפשר לממשלה להתנהל בתוך מצב חירום מתמיד הן מערכות ההגנה האווירית שלדברי לוי גורמות לכך שאנחנו לא חוששים מטילים, אלא חוששים מהאזעקות. ״הטרמינולוגיה הישראלית היא 'יש אזעקות', ולא 'יורים עלינו טילים'״.
בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריה" הצביע לוי על השינוי בהרכב של הדרג הלוחם בצבא, מהתבססות על המעמד הבינוני אל הישענות הולכת וגוברת על קבוצות דתיות ופריפריאליות, כחלק מהשתלטות כלכלת השוק על החברה הישראלית. כבר ב-2007 הוא ראה כיצד השינוי השפיע על המדיניות הצבאית ואופי הלחימה. גם היום הוא רואה בשינוי בנטל הצבאי גורם משמעותי באחיזתה של תפיסת "ביטחון הקבע".
לוי טוען כי "השינוי הדמוגרפי בצבא ב-40 השנים האחרונות הוביל לכך שהנטל על קבוצת הכוח שהובילה בעבר התנגדות למלחמה והיא גם זו שיכולה להוליד אותה עכשיו – הרבה יותר קטן. מי שיצא לרחובות אחרי לבנון השנייה הם למשל דתיים ואנשי ימין ואחרים. זה שונה מאוד מהביקורת ששמענו מהמרכז-שמאל במלחמת לבנון הראשונה כנגד ממשלת בגין. יש כאן שינוי שהוא שינוי שיח מאוד משמעותי, אבל הוא נובע במידה רבה מאוד ממוקדי הכוח שמתקוממים כנגד מה שהם רואים כפגיעה במעמדם, בזכויותיהם וכדומה. את כל זה את לא רואה, ודאי לא מה-7 באוקטובר ואילך.
"כשמסתכלים על מפת החללים, רואים ירידה שיטתית ממנת הדמים של המעמד הבינוני-חילוני בזמן המלחמות, כלומר ממלחמת לבנון הראשונה ועד הפעולה הקרקעית של עזה (מאוק' 23- אוק 25), אנחנו רואים ירידה של כמעט חצי, (45 אחוז, ר״ח) במנת הדמים שלו. השינוי הדמוגרפי הבשיל בהדרגה גם למערך המילואים, לאחר שממשלות ישראל בחוכמתן הקטינו את נטל המילואים מאז לבנון ואילך כדי לא להכביד על אותה שכבה שהיא מחולל המחאה בישראל. התוצאה היא שלדתיים ולמתנחלים יש כיום משקל הרבה יותר גדול במערך המילואים״.
רוב בציבור תומך בהמשך המבצע
ניתוח דעת הקהל על מבצע "שאגת הארי" חושף מגמות של שחיקה בתמיכה המוחלטת לצד התגבשות עמדות במגזר הערבי.
המגזר היהודי: שחיקת התמיכה
78% עדיין תומכים במבצע, אך שיעור ה"תומכים מאוד" צנח משמעותית. שיעור המתנגדים עלה ל-11.5%.
המגזר הערבי: התנגדות
רוב מוחלט מתנגד להמשך המבצע. שיעור התומכים ירד ל-19% בלבד.
תובנות מרכזיות: הערכת האויב
בנוסף, מסביר לוי, עבר מערך המילואים שינוי של מודל השירות והפך למערך סמי מקצועי, כלומר שירות עבור כסף והרבה, כהגדרתו. ״הסדרים של שבוע-שבוע, הסדרים כספיים מאוד ניכרים שהפכו את המילואים לכדאי, ודאי במלחמה, לאנשים שפרנסתם פחות טובה והפכו ל׳שכירים של מערך המילואים׳. אלו מיתנו מאוד את פוטנציאל הביקורת והכעס, את הפוטנציאל להתנגדות".
כלומר כל עוד השכבות החזקות לא משלמות מחיר על המלחמה בכיס או בנפש, המלחמה הזאת פשוט תימשך?
"זה לא פשוט עד כדי כך. אבל צריך לומר שכל עוד המחיר הוא מחיר ׳סביר׳, זה מצמצם את האנרגיה להתנגדות. המפתח הוא קבוצות הכוח. קבוצות הכוח הן אלה שנפגעו ביום כיפור. קבוצות הכוח הן אלה שנפגעו בלבנון הראשונה. קבוצות הכוח הן אלה ששילמו מכיסן אחרי לבנון הראשונה. קבוצות הכוח עדיין שילמו מחיר באינתיפאדה הראשונה. ברגע שהן משלמות פחות מחיר הן לא ממהרות להציב אלטרנטיבה. לזה תוסיפי עוד אלמנט שהוא ייחודי מאד למציאות הישראלית ואני חושב שאנחנו הסוציולוגים לא לקחנו אותו בחשבון כמו שצריך וזה אופציית ההגירה. כאשר אופציית היציאה מהמשחק לא קיימת אז אופציית המחאה הופכת להיות משמעותית. ברגע שאני יכול במקום למחות, במקום לצאת לרחובות, במקום ששוטרים יכו אותי, פשוט לארוז את המזוודות לרילוקיישן בחוץ, כי האמצעים שלי, משלח היד שלי מאפשר את הדבר הזה, בפרט בדור הצעיר, אנחנו רואים ירידה באנרגיית ההתנגדות".
רגשות אשם
גורם לא פחות חשוב בשקט הציבורי המלווה את המלחמה מאז ה- 7 באוקטובר הוא מכונת הרעל שהצליחה לטעת במוחים נגד ההפיכה המשטרית רגשות אשם ולהפנות אליהם אצבע מאשימה על כך ש"חיזקו את האויב". לוי מזכיר בהקשר זה בפרט את טייסי חיל האוויר שב-2023 יצאו לרחובות נגד ההפיכה המשטרית ואיימו בסירוב אך נאלמו דום מאז פרצה המלחמה.
״אנשי חיל האוויר היו יכולים לשאת ביקורת מהסוג שהם נשאו עד אוקטובר 2023 – ׳בוגדים, רולקסים, נמושות' וכל זה. כאשר מאשימים אותם בכך שב-7 באוקטובר הם לא נכנסו למטוסים, ושהם אלה ששידרו לאויב שישראל מפולגת וכתוצאה מכך הוא עשה את מה שעשה – שזה גם נרטיב שגם אגף המודיעין טיפח במשך תקופה – ברור שיש לזה אימפקט מרסן. עצם השמעתה של אלטרנטיבה הופך מסוכן".
"אין כל ספק שהתנאים שהם הציבו לסירוב, קרי שתהיה כאן ממשלה שתפעל בצורה לא חוקית, שבה האיזונים והבלמים ייעלמו, שבה הבקרה על הצבא או על הפעלת הכוח הצבאי תיעלם התממשו והתממשו הרבה יותר ממה שציפו. למעט איזה אחד או פה ושם סביב החטופים, לא ראינו מילואימניקים של חיל האוויר שמימשו את האיום. לא שמענו אותם אומרים 'לא חשבנו שנהיה אחראים לכך שאלפי פלסטינים חפים מפשע איבדו את חייהם כתוצאה ממדיניות אש שהוכתבה לנו. בשום מקום לא חשבנו שממשלה תוליך למלחמה כאשר ברור שהאינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה ממלאים תפקיד מאוד חשוב במהלכי המלחמה. בשום תסריט לא חשבנו שנמשיך לפעול היכן שאחינו החטופים נמקים. וגם לא שמפקדים חובשי כיפה תאבי קרב יהיו אלה שינחו עבורנו את המטרות׳״.
לדבריו, "מדובר בתנאים שלא נחזו קודם אך בכל זאת חיל האוויר המשיך, כשאחד ההסברים לדבר הזה הוא לא הפטריוטיזם הגדול אלא העובדה שאנשים חשו סוג של תחושת אשם ונרדפות על כך שהם איימו בסרבנות או בהפסקת התנדבות. מכונת הרעל הימנית כל כך אינטנסיבית שהיא מורידה ראשים. אנשי חיל האוויר, ודאי הוותיקים שבהם, היו יכולים לשאת ביקורת מהסוג שהם נשאו עד אוקטובר 2023 – 'אתם בוגדים ומי צריך אתכם ורולקסים ונמושות ונסתדר עם טייסת אחת פחות ובעתיד נקים חיל אוויר יותר לויאלי' וכל זה. כאשר מאשימים אותם בעצם בבגידה ובכך שב-7 באוקטובר הם לא נכנסו למטוסים, ושהם אלה ששידרו לאויב שישראל מפולגת וכתוצאה מכך הוא עשה את מה שעשה – שזה גם נרטיב שגם אגף המודיעין טיפח במשך תקופה – ברור שיש לזה אימפקט מרסן. עצם השמעתה של אלטרנטיבה הופך מסוכן".
פרנויה
ההצלחה המסחררת שזוכה לה אסטרטגיית "ביטחון הקבע" של נתניהו נובעת גם מכך שהצבא התייצב מאחוריה. השינוי, כפי שמנתח לוי, החל בתקופת אביב כוכבי, שדיבר על מעבר מגישה של הרתעה לגישה של ניצחון. לדברי לוי, "אחד הדברים שהצבא הקפיד במשך הרבה מאוד שנים היה להציב חסמים לשימוש בכוח בפני הדרג הפוליטי. כשגדי איזנקוט היה רמטכ"ל הוא התייצב מול הדרג הפוליטי בזמן אינתיפאדת היחידים ומול הפיתוי של הפוליטיקאים להפעיל הרבה מאוד כוח בגדה המערבית ואמר להם: 'לא, התפקיד שלי הוא על ידי גישה מאוד מתונה וכירורגית למנוע התלקחות של אינתיפאדה שלישית'. הוא הצליח לעשות את זה אבל חטף. הבאים אחריו פה כבר לא מוכנים לחטוף ובאו עם גישה אחרת. מה שכוכבי הבטיח לדרג הפוליטי היה לייתר את הצורך בפתרון מדיני״.
האסטרגיה היא ״׳אני עושה מה שאני יכול׳ או במילים אחרות "אני יכול משמע אני עושה". לוי טוען ש"אם לא הייתה לנו יכולת לטפל באיום, היינו חיים איתו. אם אני יכול להוציא לפועל מבצע כמו לעשות את מבצע הביפרים אני עושה את מבצע הביפרים. אף אחד לא שואל מה ההיגיון בהפעלת הכוח, אלא עצם קיומו הוא זה שמצדיק את הפעלתו"
לדבריו לאחר ה-7 באוקטובר הרצי הלוי, מי שהחליף את כוכבי על כס הרמטכ״לות, הטמיע את התפיסה לחלוטין, כאשר תמך ברעיון של הפעלת מכת אש שלכאורה תפתור אחת ולתמיד את בעיית עזה ותשמיד את היכולות חמאס. ״התפיסה הזו טפחה על פני ההנהגה הצבאית והפוליטית מילה לא נאמרה על פתרון מדיני ומכאן הדרך קצרה בסופו של דבר להסלמה״, הוא מסביר. ״לכן זמיר התייצב לפני הדרג המדיני לפני כמה שבועות, על פי הפרסומים השונים, ואמר להם: ׳חיזבאללה מתעצם, אנחנו צריכים ללכת למתקפת מנע׳, והדרג הפוליטי אומר לו: ׳תחכה כי כרגע הזירה האיראנית יותר חשובה׳, אבל ברגע שנקרית ההזדמנות הוא עט עליה. זמיר איננו מאלה שיגידו לדרג הפוליטי בואו ניתן סיכוי למשא ומתן עם איראן ולא נמהר לתקוף אותה. שוב, בשונה מגישת איזנקוט שתמך מאוד בשימורו של הסכם המעצמות עם איראן משנת 2015 כאשר סביב 2018 היה איום משותף ישראלי-אמריקאי לבטל אותו״.
מה שלדבריו מאפשר לגישה הזו להתקיים באין מפריע הוא כמובן היתרון הצבאי המוחלט של ישראל, שהוא זה שמכתיב גם את המדיניות. האסטרגיה היא ״׳אני עושה מה שאני יכול׳ או במילים אחרות "אני יכול משמע אני עושה". לוי טוען ש"אם לא הייתה לנו יכולת לטפל באיום, היינו חיים איתו. אם אני יכול להוציא לפועל מבצע כמו לעשות את מבצע הביפרים אני עושה את מבצע הביפרים, וכך גם שליחת כטב״מ לתקוף מיליציות שיעיות בעיראק רק משום שהן מסייעות לחיזבאללה, או לשטח איראן כדי לתקוף שם יעדים. אף אחד לא שואל מה ההיגיון בהפעלת הכוח, אלא עצם קיומו הוא זה שמצדיק את הפעלתו. זו גישה ישראלית מאוד ותיקה, אבל בעבר היו לה רסנים שהוסרו ב-7 באוקטובר".
היית אומר שהחתירה ל"ביטחון קבע" הוא תוצאה של פרנויה?
"זו בדרך כלל פרנויה משום שהיא נשענת על תסריט שאומר שהצד שכנגד הוא צד שלא יניח לך, ובהזדמנות הראשונה שתיקרה בפניו הוא יתקוף אותך. הוא חייב להיות בנוי על פרנויה תמידית שעל מנת להתמודד איתה צריך לתקוף. אם הרוח הזאת הייתה שולטת בין 1974-1977, ישראל לא הייתה חותמת על הסכם שלום עם מצרים, כי היו קולות לא מעטים בציבוריות הישראלית שאמרו על מצרים את מה שאנחנו אומרים היום. שאנחנו כרגע נוותר על שטחים, נוותר על גבולות ההגנה שיש לנו, והמצרים לא יוותרו לעולם על האמביציה להשמיד אותנו או לפחות לכבוש חלק ניכר משטחנו וזה יהיה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו אחר. ובכל זאת ישראל תחת הנהגה אחרת לקחה סיכון ובנתה מערכת של שלום צולעת, בעייתית, מקרטעת אבל יציבה מאוד כבר 50 שנה".
מתקפה על החושים
לפי לוי, ההיסטוריה מלמדת שישנם שלושה תנאים שיוצרים פוטנציאל להתנגדות למלחמה: מחירים גבוהים בכיס או בנפש, מיצוי הדרך הצבאית, והשלישי – גיבוש של חלופה מדינית מעוררת אמון. אחד התנאים הוא הטלת ספק בהצלחה של המהלך הצבאי. הציבור בעיקר מסוחרר מהחיסולים ההוליוודים שנותנים תמונה של הצלחה זוהרת.
"הפילוסופית ג'ודית באטלר אמרה פעם שמלחמה היא 'התקפה על חושים'. ההתקפה על החושים נעשית באמצעות המופע האור-קולי שהטכנולוגיה המודרנית מייצרת. ראינו את זה בצורה מאוד בולטת בפעם הראשונה במלחמת המפרץ הראשונה עם תסמונת ה-CNN הידועה, ואנחנו רואים את זה מאז בכל מיני צורות, באופן שבו המופע האור-קולי הוא מופע שמושך אליו את העין, מושך אליו את הנפש, מושך אליו את התודעה, גורם להסתנוורות ומעוור אותנו מהסתכלות על מה זה עושה ולא רק איך זה נעשה ועד כמה זה יפה.
״חוסן זה מושג פשיסטי שמשרת את התפיסה הזאת שלביטחון קבע. הציבור צריך להיות חסון כדי לאפשר למאמץ המלחמתי להתקיים, ומי שאיננו חסון הוא סוג של מחלה שמחלישה את הקולקטיב הישראלי״
"האסתטיקה המלחמתית הזאת, שהיא אסתטיקה שאין בה דם, שאין בה פליטים, שאין בה בתי חולים עם פצועים, אלא אסתטיקה נטו שמראה לנו את המטוס נוסע עם המערכות שלו ומטיל חימוש ופוגע וחוזר, באופן שגם מצית את הדמיון. בן כספית הבטיח לנו סיפור מרגש על התקשורת שבין מטוס התדלוק האמריקאי לטייס הישראלי, תארי לך את הדבר הזה, החיבור הזה במרומים, האחד מתחבר לשני בדייקנות בלתי רגילה בעוד שרובנו בקושי מסוגלים לעשות רוורס כמו שצריך, ושם באוויר קורים דברים כאלה. זה מלהיב. תוסיפי לזה את העובדה שזה מטפח את תרבות ההייטק הישראלית, שהיא תרבות נערצת על ידי המעמד הבינוני הישראלי. כלומר, אותו מעמד בינוני שאת מצפה ממנו לצאת לרחובות תל אביב, זה המעמד הבינוני שמעריץ את חיל האוויר ומעריץ את תרבות ההייטק ואת מה שחיל האוויר עושה".
מלחמה בלי מחירים
הדיון הציבורי בחיסולים, אומר לוי, מתמקד בפעולה עצמה ולא בתוצאה שלה, בתועלת או בנזק שגרמה. לא מתקיים דיון במשמעות החיסולים או במי ירש את המחוסלים, החיסולים הפכו להיות המטרה במקום אמצעי להשגת יעד.
״הדיון באימפקט הצבאי הוא דיון שמנוטרל משיח על מחירים", מנתח לוי. "את לא תשמעי על אותם עשרות אנשים שנפגעו בצפון, או בבית שמש. האסון של קריית שמונה הוא לא אסון שנלקח בחשבון. לא בכדי ראש הממשלה עושה מאמצים לשכנע את ראשי הרשויות למנוע מהאנשים לעזוב, זה משבש את תמונת הניצחון, מכניס רעשים של קורבן, של פגיעה, שאותם הוא מבקש למנוע. לכן המלחמה נתפסת בראש ובראשונה כמלחמה שיש בה הישגים ובהם צריך לעסוק. זה חלק מתסמונת ביטחון הקבע שמתנערת מהמחיר הפנימי. היא איננה מוכנה לקבל הפרעות, וכאשר ישנן הפרעות כמו החטופים שצריך, לא עלינו, לשחרר אותם, הפרעות כאלה נתפסות כהפרעה ל׳חוסן׳״.
המונח חוסן שהפך כה שגור בשנים האחרונות חשוב להבנת הקונספציה, מסביר לוי. ״זה מושג פשיסטי שמשרת את התפיסה הזאת שלביטחון קבע. הציבור צריך להיות חסון כדי לאפשר למאמץ המלחמתי להתקיים, ומי שאיננו חסון הוא סוג של מחלה שמחלישה את הקולקטיב הישראלי״.
מופע אור-קולי
בהקשר זה הוא מציין שאפילו התיעוד של מה שקורה במקלט הפך לסוג של חוסן. ״המקלט מנרמל את החיים שלנו עד כדי כך שהוא הופך למוקד קהילתי שבו אנשים מקימים אוהלים וישנים וחיים טוב ויש גם פעילות חברתית וכולם שמחים לראות אחד את השני", הוא מתאר בביקורתיות. "כשאני רואה לפעמים בערוץ 12 אנשים יורדים למקלט, אני לא רואה פנים נפולות. יש איזה סוג של שמחה הנה עוד פעם אנחנו כולנו ירדנו. זה חלק מסיפור החוסן הישראלי שמנטרל את מחיר המלחמה. וכשהמלחמה היא גם מופע אור-קולי אז הלגיטימציה בשיאה ואין סימני שאלה".
לציבור אין הסתכלות מספיק מפוכחת על איך שהמלחמה נראית כי לא מספקים לו מידע. גם המידע שנמסר מתברר כחלקי או לא נכון.
"גם אם לצורך העניין את כעיתונאית תקבלי את אותו מידע שמקבל ראש הממשלה, כולל מיפוי המטרות במה פגענו והערכות לגבי היכולות לשיקום, זה מידע חסר משמעות. אז הוכחנו שיש לנו יכולת צבאית, פגענו פגיעה מסוימת הרתעה שלנו מאד ברורה, השאלה איך אנחנו מתרגמים את הפעולות הצבאיות ליעד מדיני. אחת התשובות המובנות מאליהן היא שזה לא עושה שום דבר. הראיה היא שהאיראנים לא נכנעים. מדינת ישראל לא רוצה להגיע להסכם מדיני, היא רוצה להגיע לכניעה איראנית. ואין דבר כזה כניעה איראנית, האיראנים לא ייכנעו, זו אומה עתיקה עם גאווה היסטורית, הם לא ייכנעו.
"בסופו של דבר מי ששולט על הצבאות בכל העולם אלו ממשלות וממשלות עושות ביניהן הסדרים מדיניים. כאמור, ישראל מעולם לא הצליחה להסיר איום אלא בדרך מדינית. החשיבה המדינית הובילה את ישראל להשלים, גם אם היא לא רצתה את זה, עם סיום מלחמת יום כיפור מבלי שהשיגה את כל יעדיה הצבאיים כשהיא לא השמידה את הכוחות שהתמודדה איתם תחת לחץ אמריקאי כדי לא להשפיל את הצד השני.
"מניעת השפלה היא משהו שלא נפרט למטרות, אלא זו אנטי מטרה אבל היא חלק מאוד מאוד חשוב ביחסים בין-לאומיים. אנחנו משפילים את האיראנים כבר המון שנים בזכות היכולות הצבאיות שלנו. האם ההשפלה הזאת הביאה למשהו? התשובה היא שהיא הביאה בדיוק לתוצאות הפוכות".
