כשפנו אלי ממערכת עובדה לדבר איתי על התחקיר שהם עשו על מאיר כהן, חבר כנסת בהווה, שר וראש עיריית דימונה לשעבר, לא הופתעתי. הכרתי את הסיפורים עליו כמו שאני מכירה סיפורים שעוסקים באישי ציבור רבים. אבל הסיפור של מאיר כהן שונה מסיפורים אחרים בגלל שדימונה היא מקום קטן.
יש לי ניסיון אישי עם מקומות כאלו, קטנטנים, צפופים, קצת מרוחקים. אי אפשר להיעלם. בעצמי גדלתי באחד מהם. כשחשפתי שנפגעתי מינית, ראיתי בפעם הראשונה איך מתייצבים לצידו של אבא שלי ומגנים עליו בחירוף נפש. כי במקום קטן סיפור של פגיעה מינית יוצא מהר מאוד מהספירה הפרטית לציבורית.
מהר מאוד את מסומנת לא כאויבת של אדם אחד – אלא של הקהילה כולה. כשאת אומרת שנפגעת, את לכאורה טוענת שמשהו לא בסדר עם המקום ואת זה התושבים לא מוכנים לקבל. הם יעשו כל מה שאפשר כדי להמשיך לומר בגאווה "אצלנו אין דברים כאלו".
הפוגע הוא המקום
מאז הסיפור האישי שלי ליוויתי אין ספור פרשות בערים פריפריאליות, עיירות פיתוח, מושבים, קיבוצים, התנחלויות ומאחזים. כל המקומות האלו מתאפיינים בראייה אידיאליסטית ובגאוות יחידה. הקהילה קרובה מאוד ולרבים יש תפקידים מרכזיים בה שמגיעים עם כוח – אמיתי או פוליטי. אנשים שיש בידם כוח, הם אנשים שקל להם להשתיק את מי שטוענת נגדם.
הם יודעים יפה מאוד לתרגם את האהדה הציבורית שלהם לתמיכה בחפותם, ומצליחים למתג את מי שעומדת מולם כמי שמשקרת או ממציאה. ואפילו אם ברור שהסיפור אמת, לקהילה קל יותר למתג טענות כשמועה מאשר להתמודד איתן ועם האדם החזק שכלפיו הם הופנו.
אפילו אם ברור שהסיפור אמת, לקהילה קל יותר למתג טענות כשמועה מאשר להתמודד איתן ועם האדם החזק שכלפיו הם הופנו
במילים פשוטות, במקום פצפון לא משתלם להתלונן. כל המנגנונים, השירותים, הקשרים, כולם נמצאים בפנים, בתוך הקהילה, ואין להם תחליף.
מי שמעזה לדבר נתפסת כמטרה לגיטימית. הפצת שמועות ומבטים מלוכלכים זה הצד הקל של הסיטואציה. שמעתי גם על מקרים של חרמות בבית הספר (לעיתים הילדים של שני הצדדים לומדים באותה הכיתה), של מניעת שירותים קהילתיים "בטעות" עם תירוצים כמו "הרופא הלך הביתה מוקדם" ו"נגמרו הכרטיסים", ועד חבלות מכוונות ברכוש, השלכת זבל לחצר או קקי של כלב בתיבת הדואר, כתובות נאצה וציורים בגיר על המדרכה מול הבית, שריטת הרכב וגם מקרים של איומים בכתב או בעל פה ותקיפה פיזית של ממש.
לעיתים קרובות שליחים נשלחים להשתיק את המדברת. מסבירים לה בדרכי נועם שעם ההאשמות החמורות היא עלולה לפגוע בשם הטוב של המקום ושל הקהילה שחיה בו. שהיא מכתימה את כולם אף על פי שטענה נגד אדם אחד, כי השניים נכרכים זה בזה כאילו הפוגע הוא המקום עצמו, ומהר מאוד זה הופך להיות נכון.
שוב ושוב נפגעות סיפרו לי שאמרו להן שאם יצאו בגלוי עם האשמות על פגיעה מינית הן יורידו את ערך הנכסים. כסף משחק תפקיד יותר משמעותי מביטחון אישי.
לעזוב כדי לדבר
מה שקרה עם מאיר כהן בדימונה לא קורה רק שם. דימונה קטנה ומרוחקת, מלאה גאוות יחידה ורבים בה הריעו לכהן כל הדרך עד למשרד הרווחה. הם ראו בו התגלמות הנרטיב של האנדרדוג שהגיע רחוק בזכות אמביציה וכישרון. אדם שלא נתן למוצא, למרחק או לעדה לעצור אותו.
כהן הוא לא היחיד. בשם הנרטיב הזה התנדבו לא מעט אנשים לאפשר ולהשתיק, לרדוף ולרמוס, לאיים ולתקוף. זה קרה בקיבוצים בצפון וזה קרה במושבים בשרון וזה קרה בעיירות פיתוח. זה קרה בשומרון ובקהילות סגורות מכל מין וצבע, וזה ימשיך לקרות כל עוד נאפשר לזה לקרות.
כהן הוא לא היחיד. בשם הנרטיב הזה התנדבו לא מעט אנשים לאפשר ולהשתיק, לרדוף ולרמוס, לאיים ולתקוף
ברוב המקרים שליוויתי נוכחתי לדעת שהדרך היחידה עבור נפגעות שבה הן יוכלו לדבר בחופשיות ובאומץ ולהעיד כדי שימצו את הדין עם הפוגע, היא לעזוב. זה עצוב לי מאוד כי גם אני עזבתי ועד היום אני מרגישה שלקחו ממני את הבית וכבר אין לי לאן לחזור.
שיחה על זה post