במשרד הבריאות לא מבינים שמוזיאון בת ים הוא לא הגוגנהיים

כבר חודשים ארוכים שהאמנות מושתקת. גלריות עומדות סגורות, מוזיאונים מיותמים. דווקא המקומות הבטוחים האלו – עם חללי תצוגה מרווחים, עם שמירה בכניסה, עם מבקרים שמגיעים בקפסולות, עם איסור גורף לגעת בכל דבר  – עומדים סגורים מאז ספטמבר ומחכים. לא מובן למה. אף אחד לא יודע עד מתי.

לא ברור מה חברי ועדת הקורונה מדמיינים לעצמם כשהם חושבים על חלל לתצוגת אמנות, אבל אני חושדת שהם לא היו בסדנת ההדפס בירושלים. או במרכז לאמנות עכשווית בערד. או בגלריה בכברי. או במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. מקומות קטנים ומאורגנים שאף פעם אין בהם התקהלות אבל תמיד יש בהם שאר רוח וחשיבה ויופי ועוד כל כך הרבה דברים שחסרים לנו עכשיו.

יותר מ-40 חללי תצוגה קטנים עומדים סגורים כבר כמה חודשים סתם. פשוט סתם. גלריות עירוניות, מוזיאונים קטנים, מרכזי אמנות במימון ציבורי. רשת של מרכזי תרבות שמציגים אמנות ומארגנים פעילות למבוגרים ולילדים, ומשרתים קהילה נאמנה, שזקוקה להם בימים אלו יותר מתמיד. עבור הקהל שלהם מרכזי האמנות האלה, שרובם פתוחים בחינם, הם אוויר לנשימה. לא פחות מללכת למכון הכושר או לבריכה. הרבה יותר מללכת לקניון.

בין שני הסגרים היו חללי האמנות היחידים להיפתח מתוך עולם התרבות. במדדים המקומיים והבינלאומיים שפורסמו בקיץ נאמר כי סכנת ההדבקות בהם אפסית. הגלריות והמוזיאונים חוו פריחה – למרות השמירה על קפסולות קטנות ודרישות הרישום, הגיעו הקיץ יותר אנשים מאי פעם לראות אמנות. 15 אלף איש באו לראות את התערוכות שעלו בין הסגרים במשכן לאמנות בעין חרוד. אנשים עמדו בשבתות מחוץ למוזיאון הרצליה עד שהגיע תורם להיכנס. אנשים צמאים לתרבות, לאמנות, להשראה, לחשיבה חופשית ומשוחררת. בלעדיהם – ננבול. כיחידים וכחברה.

בצעד שמעיד על הפער בין דימוי חללי האמנות למציאות, הוחלט במשרדי הממשלה להצמיד את גורלם של המוזיאונים לזה של הקניונים. מה בין משכן האמנים בהרצליה, שפחות מ-15 איש יכולים לעמוד בו במקביל, וקניון עזריאלי? מה בין צפייה בתמונה ממרחק למדידת בגדים בהם נגעו עשרות זוגות ידיים אחרים?

ברוב חללי האמנות נמצאים בדרך כלל במקביל לא יותר מעשרות בודדות של אנשים (באמצע השבוע נמצאים שם לרוב פחות מעשרה אנשים במקביל). זה קהל שקל לארגן ולסדר במרחבי התצוגה, שבמידת הצורך קונה כרטיסים מראש, שיכול לשמור מרחק בקלות, שאסור לו לגעת בכלום, שחונך מגיל צעיר לא לגעת באמנות. חלקו הגדול קהל מבוגר שלקחו לו את המקום האחד שהוא יכול ללכת אליו בשקט ובביטחון.   

עבור הקהל מרכזי האמנות האלה, שרובם פתוחים בחינם, הם אוויר לנשימה. לא פחות מללכת למכון הכושר או לבריכה. הרבה יותר מללכת לקניון

פיילוט המוזיאונים שיתחיל ביום שלישי מכוון לחללים ענקיים שדורשים התארגנות וניתוב של קהל גדול. משמח שהמוזיאונים הגדולים יחזרו לפעילות, אבל בפועל אין קשר בין הפיילוט לבין למה שקורה בשטח. בפועל אפשר לפתוח מחר את כולם. כבר קיבלנו את התו הסגול בסיבוב הקודם, אנחנו יודעים איך לעשות את זה.

ועוד משהו, חשוב לא פחות – ההחלטה הלא ברורה להשארת עולם האמנות סגור מובילה עשרות מקומות לסכנת סגירה ממשית, ומותירה אלפי אנשים ללא עבודה. חלק מהם נמצאים בחל"ת עוד מאז הסגר הראשון, כי המוסדות מעולם לא חזרו לפעילות מלאה. אוצרים, אמנים, מפיקים, מדריכים, מעצבים, בוני תערוכות, מפעילים ושומרים. מעגל הפגיעה הכלכלי לא נפסק שם – בתי דפוס שעובדים עם גלריות, נהגים ומובילים, יחצ"נים ועוד – אלפי אנשים יושבים בבית בלי עבודה כי במשרד הבריאות לא מבינים שמוזיאון בת ים הוא לא הגוגנהיים, שמוזיאון נחום גוטמן הוא לא הלובר ושאמנות לא מדבקת – רק סוחפת, מעשירה ומעניקה נחמה בימים בהם אנחנו כל כך זקוקים לה. אפשר לפתוח. צריך לפתוח. חייבים לפתוח. מחר.