אמיר אוחנה מציג: חיים יקרים, וחיים יקרים פחות

לא ברור מנין נובעת התעקשותו של השר לבטחון פנים, אמיר אוחנה, לעצור את הוראת משרד הבריאות לחסן את קשישי בתי הסוהר בישראל. כמו כן, לא ברור מה אכזרי ומרושע יותר – אם היה זה מהלך פופוליסטי שנועד לקרוץ ל"בייס" לקראת הבחירות הקרובות, או מעשה עקרוני של מי שסבור שחייהם של אסירים חשובים פחות מאלו של כלל האוכלוסיה.

כך או כך, אם לשפוט על פי יחסי הציבור הרהבתניים שאוחנה עושה למהלך המחפיר שלו ברשתות החברתיות, הוא מאמין שהוא יוכל לגרוף הון פוליטי מהתעמרות באסירים ובעצורים, באמצעות ענישה קולקטיבית ספק-חוקית ומסכנת חיים, שחורגת מגזר הדין שקבע בית המשפט.

ראשית, כדאי להבהיר את העובדות: בשבועות האחרונים (23.12), משרד הבריאות פרסם את הכללים לתעדוף המתחסנים לנגיף הקורונה. נוסף על צוותים רפואיים וסיעודיים, ואנשים שסובלים ממחלות רקע מסוימות, נקבע כי הראשונים להתחסן יהיו בני ה-60 ומעלה. כמו כן, נקבע כי בעדיפות שניה, יתחסנו מי שנמנים על קבוצות סיכון נוספות, ו"קבוצות בחשיפה גבוהה", לרבות צוותי הוראה, סוהרים ואסירים, שאורח חייהם הופך אותם לכאלה שמצויים בסיכון מוגבר להידבקות בנגיף. 

על פניו, כפי שציינה גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד עמית מררי, במכתב ששיגרה אל השר ביום חמישי האחרון, לא מוטלת עליו האחריות להתערב בהחלטה המקצועית של הוועדה מטעם משרד הבריאות. אלא שאוחנה מצא לנכון לעצור בגופו, בעקשנות תמוהה, את מתן החיסונים לבני אדם הכלואים בישראל – על אף שאלו מצויים, כאמור, בסיכון מוגבר להידבק בנגיף, ויכולתם לשמור על עצמם באמצעות ריחוק חברתי ושמירה על כללי ההיגיינה הנדרשים – מוגבלת עד בלתי אפשרית. 

אם לשפוט על פי יחסי הציבור הרהבתניים שאוחנה עושה למהלך המחפיר שלו ברשתות החברתיות, הוא מאמין שהוא יוכל לגרוף הון פוליטי מהתעמרות באסירים ובעצורים 

חשוב לציין שאוכלוסיית האסירים והעצורים, שחייהם חשובים פחות מאלה של שאר האוכלוסיה, לשיטתו של אוחנה, מהווה פחות ממאית האחוז (0.01%) משיעור המתחסנים עד כה – למעלה ממיליון וחצי ישראלים. על פי הדו"ח הרבעוני של שב"ס, נכון לחודש נובמבר האחרון כלואים בישראל 13,807 בני אדם, מתוכם 9,434 עצורים ואסירים על רקע פלילי, ו-4,324 עצירים או אסירים בטחוניים. שיעור בני ה-60 ומעלה, על פי הנתונים האחרונים שפורסמו בדו"ח השנתי מלפני שנה, הוא מזערי ממש – 477 פליליים ו-43 בטחוניים. 

על פי ההיגיון המעוות של אוחנה, אם תפרוץ מחר, חלילה, שריפה בבית סוהר כלשהו בארץ (ועל אחת כמה וכמה אם היא תפרוץ באגף הבטחוני), אין לשלוח לשם לוחמי אש שיכבו את הלהבות תוך סיכון חייהם היקרים, אלא לתת לאסירים – שחייהם יקרים פחות, אלפי מונים – לעלות בלהבות. או אולי, יציע אוחנה, ישלחו לשם לוחמי אש ערבים. או לוחמות אש נשים. או לוחמי אש מזרחיים, או הומואים. או אולי לוחמי אש שלא שירתו בצבא, או מי שלא משלמים די מיסים. חייהם של מי יקרים יותר ושל מי יקרים פחות, לפי המשוואה גסת הלב של כבוד השר ההומו המוצהר הראשון? 

על פי ההיגיון המעוות של אוחנה, אם תפרוץ מחר, חלילה, שריפה בבית סוהר, אין לשלוח לשם לוחמי אש שיכבו את הלהבות תוך סיכון חייהם היקרים

בשאילתא מתבקשת, פנה לאחרונה ח"כ משה ארבל מש"ס אל אוחנה ומחה על החלטתו, נוכח "חשיבות החובה לשמירה על בריאותם של האסירים כחלק מזכויות האדם המעוגנות בחוקי היסוד ובשכל הישר", כמו גם תלונותיהם של אסירים שהעידו כי ההנחיות למניעת הדבקה לא יושמו במלואן על ידי השב"ס, ובשל "הסיכון המוגבר של אסירים להידבק בקורונה לאור תנאי הצפיפות הקשים שקיימים בבתי הסוהר ונוכח אי-עמידת שירות בתי הסוהר בהנחיות בג"ץ להגדיל את מרחב המחייה של כל אסיר ועצור ל-4 מ"ר כבר לפני 3 וחצי שנים". 

גסות הלב השערורייתית שעומדת בבסיס החלטתו של אוחנה מצטרפת להחלטתו האכזרית של שר האוצר ישראל כ"ץ מחודש יולי האחרון, בשיאו של משבר הקורונה, להשהות סיוע לנזקקים – לרבות ניצולי שואה ואנשים עם מוגבלויות – מחשש שזה יגיע למבקשי מקלט. מתברר שיש בין שרי הליכוד מי ששכחו מה זה להיות יהודים.

הכותב הוא סופר, תלמיד מוסמך בתוכנית המצטיינים של מנדל למדעי הרוח באוניברסיטה העברית