לפני שבוע בדיוק ציינו את יום הניצחון על הקורונה, תזכרו את התאריך: הרביעי במאי 2020. ראש הממשלה נאם בחיוך מדושן עונג, השרים עלו בזה אחר זה, היללו את המנהיג והאדירו את צעדי משרדיהם. בן לילה התחלפו תחושת ההשמדה וחרדת הכיליון, בחזרה לשגרה ומימוש הגעגועים לחוף הים או לקניון. אבל לצד תחושת ההקלה שנרשמה במהדורות, במאות אלפי בתים בישראל טרם הושג הניצחון המיוחל.
רה״מ בנימין נתניהו חזר ואמר שהנגיף לא מבחין בינינו, לא בין חרדים לחילונים, לא בין ערבים ליהודים, אבל הגיע הזמן להודות: הקורונה מבדילה בין עשירים לעניים.
בשבועות האחרונות ביליתי זמן לא מבוטל מול נתוני משרד הבריאות והמסקנות מדאיגות: כמות החולים מקרב האשכולות הנמוכים גדלה וכיום כ-60 אחוז מהחולים מגיעים מאשכולות 1 ו-2 במדד החברתי-כלכלי. 75 אחוז מהחולים מגיעים מחמשת האשכולות התחתונים.
האשכולות הנבדקים ביותר הם 2, 8 ו-9. למעט מבצעי בדיקות משמעותיים שנעשו במספר ישובים כמו בני-ברק ודיר אל-אסד, האוכלוסיות המבוססות נבדקות יותר: הם שומעים על זה בטלוויזיה, מצייצים על זה בטוויטר ואין להם בעיה להיכנס לרכב ולהגיע למתחם בדיקות הדרייב-אין או לבית החולים הקרוב.
היישובים הכי ״חולים״ בישראל כיום הם דיר אל-אסד, בני ברק, חורה, אלעד, בענה, מודיעין עילית, בית שמש וביתר עילית. בישראל כמו בישראל, יש קשר הדוק בין המגזר לאשכול חברתי-כלכלי. רוצים צד חיובי? הנה סוף סוף העניים מכולם, הערבים והחרדים, זוכים להיות בטופ.
הישר מחופשות הסקי
איך קרה שהקורונה, שהגיעה אלינו מסמטאות מילאנו, מחופשות הסקי ומרחובות ניו-יורק, מצאה כר פורה להתפשטות דווקא ביישובים בהם אחוז גולשי הסקי הוא הנמוך ביותר? יש לכך מספר הסברים.
1. הצפיפות רבה יותר בקרב תושבי הרשויות החלשות: פחות מרחבים פתוחים, דירות קטנות יותר וכמובן ילודה גבוהה יותר. נכון לשנת 2017 ממוצע הילדים בקרב האוכלוסייה החרדית עומד על כשבעה למשפחה, בעוד אצל יהודים-חילונים המספר מעט גבוה משניים. אצל המוסלמים יש כמעט שלושה וחצי ילדים למשפחה. היכולת לריחוק חברתי ושהייה בבידוד תלויה באמצעים העומדים לרשותך.
2. גם המודעות והיכולת להתעדכן משתנות ממקום למקום. נכון לשנת 2018, רבע מהאוכלוסייה בישראל אינה מנויה לאינטרנט ולא מחזיקה במחשב ביתי. מחקרים וסקרים קודמים מגלים לנו כי חמשת האשכולות העליונים באוכלוסייה מוציאים פי 4.3 על תחבורה ותקשורת מאשר חמשת התחתונים. השלטון מנותק? העניים יותר.
3. אי הנגישות או הרצון לאי נגישות דיגיטלית מתחבר לחשדנות המובנית כלפי מוסדות השלטון, המשטרה וכלי התקשורת המרכזיים, חשדנות שהביאה למימוש איטי וכמעט פושע של ההגבלות, כפי שראינו את המחלוקת שהתגלעה בין מנהיגות הציבור החרדי ליטאי לבין הממשלה בנוגע לסגירת מוסדות החינוך.
4. מחלות הרקע, אותו זרז לתמותה מהנגיף, נפוצות בהרבה בקרב אוכלוסיות מוחלשות. סכרת ומחלות לב, למשל עומדות בקשר ישיר למצב הכלכלי. לפי נתוני משרד הבריאות, הישובים המובילים בתמותה ממחלות לב הם ג׳דיידה מכר, אכסאל ואבו סנאן.
5. ברשויות רבות בפריפריה התושבים סובלים מהיעדר נגישות לשירותי בריאות בקהילה וקירבה מספקת לבתי חולים ורפואה דחופה. תושבי הנגב והפריפריה חיים בממוצע ארבע שנים פחות מתושבי המרכז.
ישראל לא המציאה כלום. בניו-יורק התפוצה של המחלה לפי גזע, שיש לו יחס ישיר למעמד כלכלי, מובהקת עוד יותר: אפרו-אמריקאים בארה״ב חולים פי שמונה יותר מחלקם באוכלוסייה ובהשוואה ללבנים. יחס התמותה בקרב האפרו-אמריקאים עומד על 92.3 ל-100 אלף, בקרב הקהילה הלטינית על 74.3 ל-100 אלף, ובאוכלוסייה הלבנה, 45 ל-100 אלף בלבד.
הצעות עבודה מפוקפקות
לצד הסכנות הטמונות בהידבקות, עומדות הסכנות הכלכליות. ניתוח מאפייני חותמי האבטלה בישראל בתקופת הקורונה שביצע משרד האוצר מראה כי השכר הממוצע של העובדים ״המושבתים״ (שם מכובס לחותמי אבטלה / עובדים בחל״ת) עומד על 6,342 שקלים לחודש, כאשר השכר הממוצע במשק הוא 10,481 שקלים. כלומר, החברות פיטרו או הוציאו לחל״ת את העובדים שמשתכרים נמוך יותר.
אותם עובדים חלשים יתקשו לחזור למעגלי העבודה ויתכן והחזרה תהיה כרוכה בהגברת הסיכון – בחירת עבודות בהן הסיכון הבריאותי גדול כמו נותני שירותים, קופאיות, עובדי ניקיון, נהגי תחבורה ציבורית, או לחילופין הגברת הסיכון בתחום הסוציאלי וירידת השכר. אותם עובדים יהיו הראשונים שיקפצו על הצעות העבודה המפוקפקות של חברות הקבלן בישראל.
בתקופה האחרונה, שמירה על מקום העבודה דרשה נגישות לזום ועבודה מרחוק. מחקר שנערך בארה״ב מגלה כי פחות מ-30 אחוז מהעובדים האמריקאים אינם יכולים לעבוד מהבית. באופן לא מפתיע – ככל שאתה מרוויח פחות, יכולת הגמישות שלך לעבוד מהבית יורדת.
מי בישראל יכול לעבוד מהבית, אם נבדוק לפי רמת הכנסה? בקרב הרבעון החלש ביותר רק 9.2 אחוז מהעובדים, בעוד ברבעון העליון 61.5 אחוז.
לקראת הגעת "הגל השני" של הקורונה, אם יגיע, המדינה חייבת להיערך בהתאם, כלומר להמשיך בטיפול המיוחד ורחב ההיקף במוקדי ההדבקה: הפעלת בדיקות רחבות, פעולות חינוך והסברה מוגברות ולצדן הרחבת רשת הביטחון הסוציאלית כדי לסייע בהתמודדות עם המשבר הכלכלי.
עלינו לפעול ולהבטיח כי האחריות על מיגון העובדים תוטל על המדינה ועל המעסיקים. ישנם דיווחים מעובדי שירותים, מפעלים ומשלוחים שמגלים כי המעסיקים אינם מספקים ציוד מגן ולא אוכפים במידה מספקת את השימוש בהם. זה מסכן את העובדים, את המשפחות שלהם ואת הלקוחות שלהם.
אסטרטגיית יציאה היא לא רק ״תחזרו לשגרה, הכל יהיה בסדר״, היא חייבת לכלול מחשבה איך למנוע מהגל השני להיות הגל שיגרום לחלק מהאנשים לטבוע סופית.
עומר לובטון הוא מזכיר סיעת צדק חברתי בהסתדרות
