3:00. השכמה, קפה ולעבודה. כך זה בכל יום, והיום שינוי בלו"ז: שביתה. אוספים כמה חברים בדרך, ומשביתים את הקווים בין 5:00-8:30. האדרנלין זורם בתקווה שהכל יפעל כמתוכנן. בית הדין אפשר לנו לשבות בכל יום שני, אבל הפעם זה יום שני שמתנהג כמו יום ראשון – יום לאחר חג השבועות (הטקסט נכתב לאחר השביתה בשבוע שעבר). 

בדרך כלל הרציפים מפוצצים והיום – דוממים. זאת לא השביתה הראשונה שלנו. הכאב שלנו "מככב" ברשימת השביתות במשק. על פי הנתונים שפרסמה הממונה על יחסי העבודה במשרד הכלכלה, מחצית מהשביתות במשק בשנת 2021 היו בתחבורה הציבורית. כולן שביתות שלנו – באיגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים. אז למה הן לא זעזעו את המשק? כי עד כה אישרו לנו שביתות מוגבלות של שעה בודדות בלבד, משל מצוקתנו פחותה ממאבק המעונות, האחיות או הרופאים (עוד נגיע לזה בהמשך).

מצחיק אותי שמסקנת הדוח היא שהירידה הכללית בשביתות מעידה ש"המשק התבגר". את רוצה לומר ששביתה היא כלי ילדותי? הוצאת קיטור? מאבק לא בוגר? המצוקה שלנו ושל עובדים רבים מתנקזת לכלי המחאה שניתן לנו. וגם הוא כאמור, מאוד במשורה. 

7:30. מחאה בסניף. ביום רגיל אין לנו שניה לנשום. היום האוטובוסים עומדים בתור ממושמע, כרקע להפגנה שלנו. כמה נהגים מתראיינים בחי לתקשורת, לא רגילים לחשיפה הזאת. "אבל למה לפגוע במי שמשתמש באוטובוסים בשעות האלה, האוכלוסיות הכי חלשות, עניים, זקנים?" מקשה אחד המראיינים, ואני חושב לעצמי "באיזה שעה בדיוק נוסעת אוכלוסייה מבוססת יותר?". זה המצב. מי שנוסע באוטובוס, זה רק מי שחייב. ולא, זה לא מחירי הכרטיס, ואפילו לא מחסור בקווים. מה תועיל תוספת בקווים, אם אין נהגים שימלאו את הקווים? 

התחבורה הציבורית תקועה במקום. מי שיכול יברח לתחבורה הפרטית, ואין נהגים שיאיישו את הקווים. חסרים לנו כ-4,000 נהגים, ועוד היד נטויה. המחאה הזו שלנו, היא מחאת משתמשי התחבורה הציבורית לחלוטין. הזקנה שמתקשה למצוא מקום באוטובוס המפוצץ (כי לא נפתח קו נוסף); החייל שמאחר לבסיס כי אי אפשר לעלות סיכה לאוטובוס. ואולי, בעתיד הלא רחוק כשתיפתר מצוקת הנהגים, גם המראיין לא יראה בתחבורה הציבורית כלי התחבורה של העניים והדחויים, אלא דרך לגיטימית להגיע לעבודה.

8:30-10:00. יום עבודה רגיל. ההנחיות של הוועד לנהגים: להפעיל את הקווים כמה שיותר מהר ולהימנע מחיכוכים עם הנוסעים. זה יום טעון, רבים תלויים בתחבורה הציבורית, אבל גם בשגרה הפכו נהגי האוטובוסים לשק חבטות. רק בשנה החולפת היו 600 מקרי תקיפה של נהגים שחייבו פינוי הנהג לטיפול. על מה? על כלום. ניסיון לחייב נהג לעצור במקום אסור. סירוב לעטות מסיכה באוטובוס. 

מה קורה עם מקרי התקיפה המדווחים למשטרה? נקברים "מחוסר עניין לציבור או סיכום לקוני של "מכות בין אזרחים". למה? המדינה מנהלת איתנו מלחמה על ההכרה בנו כ"עובדי ציבור". אנחנו מפעילים את התחבורה הציבורית אבל לא מוכרים כעובדי ציבור. וכך, בשונה מרופא אחות או עובדת סוציאלית שהותקפו חלילה, תקיפת נהג איננה תקיפת עובד ציבור. רק חשבו על המשמעות: תקיפת נהג בזמן נסיעה, שמסכנת את הנוסעים ברכב וברכבים הסמוכים, נתפשת כסכסוך בין אזרחים, אפילו על ההכרה הזו אנחנו נאלצים להיאבק. 

אלא שהבוקר עובר בשקט. הנוסעים מגלים סבלנות, חלקם מתעניין ומנסה להבין על מה שבתנו. הנוסעים הוותיקים עוד זוכרים את הימים היפים של אגד, "חברים יש רק באגד", בשכר טוב ובתנאים טובים. אנחנו מסבירים להם שעבור רוב הנהגים הימים האלו מתו. הפכנו לעובדי קבלן, עובדים שהוותק שלהם נמחק בסוף כל מכרז.

המדינה מנהלת איתנו מלחמה על ההכרה בנו כ"עובדי ציבור". אנחנו מפעילים את התחבורה הציבורית אבל לא מוכרים כעובדי ציבור

כשיסתיים המכרז של סופרבוס שבה אני עובד, אם אמשיך לחברה שתחליף את סופרבוס (ומובן שאין לאיש מחויבות כלפי), אני חוזר לנקודת ההתחלה. שמונה שנים על הכביש הולכות לפח. אני שקול לנהג שרק החל לנהוג. ברדיו אני שומע עוד הבטחות של משרד האוצר, השקעה בגיוס עוד נהגים, אבל מה הטעם בגיוס נהגים אם מחציתם עוזבים בשנה הראשונה? ללא הכרה בוותק שלנו, אין בעבודה הזאת אופק. שכר של 8,500 שקלים על 250 שעות שבועיות (שבעה ימים, עד כניסת השבת ומצאת השבת) לא ימשוך נהגים חדשים לענף.

10:00-13:30. פיצול. זו המילה שכל נהג שונא. לא כאן ולא שם, אתה לא על ההגה ולא נח באמת. ממתין לנסיעה הבאה בעוד כמה שעות. ומצבנו בסניף עוד טוב, כי יש חדר התרעננות. אני חושב על החברים והחברות, שאין אצלם מקום להתרענן ואסור להם גם בשיא החום או הקור להפעיל את המזגן ולבזבז חלילה חשמל. עירנות הנהג לא מעסיקה בינתיים את קודקודי המדינה. אז חדר התרעננות יש, וגם חדר ועד. תזכורת לזה שמה שהיה כבר לא יהיה – אנחנו מאוגדים, נלחמים ומשנים מציאות.

13:30-21:00. עולה שוב לקו. את הילדות כנראה שכבר לא אספיק לראות. בקבוצות הוואטסאפ של הנהגים מריצים תמונות של תקיפת נהג מטרונית, לאחר שאיזה נוסע טען שהנהג הטעה אותו ותבע לרדת. הוא מצליח להכות את הנהג דרך חרך במחיצה. זה מחזיר אותנו לקרקע המציאות וכאילו מזכיר: כאן לא יועילו שלטי חוצות. כאן נדרש מאבק. את קול המחאה שלנו נשוב ונשמיע גם בשני הבא ובשבועות הבאים. מחאה לא בוגרת? פגיעה בחלשים? אני גאה ליטול חלק במאבק הציבורי הצודק הזה. 

צביקה עובדיה הוא נהג סופרבוס וחבר איגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים