בהחלטה של בית הדין לעבודה שניתנה אתמול, אושרה בקשה לתביעה ייצוגית שטוענת שיש להכיר בשליחים של וולט כעובדים שכירים של החברה. "לאחר שסקרנו את המבחנים לקביעת יחסי עבודה נראה כי מירב המבחנים במבחן המעורב מתקיימים וניתן לקבוע בשלב זה כי קיימת אפשרות סבירה שיקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין וולט לשליחיה", נכתב בהחלטה הדרמטית.
וולט, שהחלה לפעול בישראל ב-2018, מעסיקה כיום כ-12 אלף שליחים המוכרים כ"נותני שירות עצמאיים". לטענת התובעים, החברה מסווגת את השליחים שלה באופן פיקטיבי כעצמאים, למרות שקיימים ביניהם יחסי עובד־מעביד, ולכן השליחים שלה זכאים לזכויות סוציאליות הנובעות מהמעמד שלהם כעובדים.
בתגובה להחלטת השופטת אריאלה גילצר־כץ מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, הודיעו עורכי דינם של וולט כי "נפלו שגיאות מהותיות באישור הבקשה", וכי בכוונתם לערער לבית דין הארצי לעבודה.
פסיקתו בין הדין הארצי לעבודה בנושא, לכאן או לכאן, תהיה הלכה מחייבת ותשליך גם על חברת וולט הבינלאומית וגם על חברות אחרות הפועלות בישראל, כחלק ממה שמכונה "כלכלת הפלטפורמה".
ההחלטה של בית הדין לעבודה מעידה על כוחו, אולם היא גם מעידה על חולשת הכנסת, שנבחריה בוחרים לשבת על הגדר ולא להתמודד עם מודל כלכלת הפלטפורמה שהתפתח גם בישראל ועם השפעתו על המשק והחברה.
כלכלת הפלטפורמה מתייחסת למודל ההולך וצובר תאוצה בישראל ובעולם, ובו עבודה מנוהלת ומאורגנת באמצעות אפליקציה המציעה ומתווכת ללקוח שירותים המבוצעים על ידי נותני שירותים. במקרה של וולט – שליחים.
לפי המודל של וולט, השליחים אינם עובדים ומשכך, הם אינם זכאים לזכויות סוציאליות כמו פנסיה או הפרשות לביטוח לאומי. מודל זה כולל סוגים של "נותני שירותים" ובמשק ובעולם פועלות חברות לפי מודל זה כמעט בכל התחומים, לרבות מלונאות, נהגים ואף רופאים.
ההשלכות של מודל זה על מספר גדול של "נותני שירותים", למשל במקרה של תאונות דרכים, הן לכל הפחות שנויות במחלוקת ומצדיקות דיון ציבורי עמוק בנושא. נכון היה כי הכנסת תסדיר בחקיקה את המודל, תוך דיון מקדים ומסודר בוועדותיה וזימון גורמי מקצוע בפניה. זה לא קרה. הכנסת מתעלמת מהבעיות שמציף מודל זה והשלכותיו, כאשר הוא לא מעוגן וחוקיותו מוטלת בספק.
הכנסת מתעלמת מהבעיות שמציף מודל זה והשלכותיו, כאשר הוא לא מעוגן וחוקיותו מוטלת בספק
שוק העבודה מתנהל למעשה עם שלושה "מחוקקים". הראשון היא הכנסת שחוקקה את חוקי העבודה המסורתיים, כמו חוק הגנת השכר שעות עבודה ומנוחה. מרבית החוקים חוקקו ביוזמת גולדה מאיר, כשרת העבודה בשנות ה- 50.
"המחוקק" השני הם ההסתדרות וארגוני המעסיקים, שבאמצעות חתימה על הסכמים קיבוציים ביניהם והרחבתם לכל המשק על ידי משרד הכלכלה, קובעים ומחילים נורמות כמו חובת הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ועוד.
"המחוקק" השלישי הם בתי הדין לעבודה, כאשר פסיקותיהם מחייבות ולמעשה הם ממלאים את החלל שמותירה הכנסת.
ההתעלמות של הכנסת מיחסי עבודה כבר הפכה למסורת. בשנות ה-80 וה-90 התפתחו תבניות העסקה באמצעות חברות שירותים ופרילנסרים, חלקם פרילנסרים פיקטיבים, זאת בניסיון של המעסיקים להימנע מהעסקתם כשכירים על מנת לחמוק מתשלום חופשה, הבראה, מחלה ושאר הזכויות הסוציאליות.
הכנסת כלל לא התערבה בהעסקה הפוגענית הזו ובית הדין לעבודה הוא זה שקבע, בשורה של פסקי דין, את המבחנים לקיומם של יחסי עובד ומעביד: מתי מדובר בפרילנסר אמיתי ומתי מדובר בפיקטיבי, כזה שמעסיקו מחסיר ממנו זכויות סוציאליות.
גם אז כמו היום, חברי הכנסת לא דאגו לחקיקה מתאימה ושופטי בתי הדין לעבודה נכנסו לנעליהם, הגדולות או הקטנות.
עו"ד אמיר בשה הוא שותף במשרד בשה זבידה המתמחה ביחסי עבודה
