אודה ואתוודה, עד לפני שנה לא ידעתי מי זה יהודה משי זהב. איכשהו פיספסתי את מפעלות הצדקה והחסד וענייני זק"א. כל זה השתנה כשהקורונה פרצה לחיינו, ותקשורת המיינסטרים הפכה אותו לשם נפוץ בכל בית. מלאך לבן, חרדי מתון שמזהיר את קהילתו מנזקי הקורונה לאחר שאיבד את אימו, אביו ואחיו למחלה, תוך זמן קצר. סיפור טרגי קורע לב, מהסוג שמכונות הרייטינג של קשת 12 וידיעות אחרונות ידחפו ללא הרף.
אפשר להבין אותם. מול הריק המנהיגותי במגזר החרדי וגינוי רפה מצד ראש הממשלה, התקשורת מצאה ביו"ר זק"א דמות מגשרת שתוכל להשקיט את הוויכוחים בנושא הפרות הקורונה ההמוניות שהציתו את האולפנים ולדבר אל ליבותיהם של אחיו.
כה מוצלח היה הסיפור שתקשורת המיינסטרים סיפרה, שהשלטון הפופוליסטי, שבשנים האחרונות מחפש תמיד את כוכב השעה לטקסים הלאומיים, החליט להעניק לו פרס ישראל למפעל חיים. שר הביטחון בני גנץ הזמין אותו לחנוך את מרכז החירום הלאומי לקורונה, והכיבודים והראיונות המרגשים זרמו כמו מים. אדווה דדון שראיינה אותו ימים ספורים לפני פרסום התחקיר בהארץ, התרגשה ובכתה איתו על הבמה של ועידת המשפיעים של חדשות 12, כשביקש "שנה ללא דמעות".
היה קל יותר להמשיך לספר את סיפורו סוחט הדמעות וסוחף הרייטינג, מאשר להרים תחקיר מקיף וחזק כמו שעשו אהרון רבינוביץ' ושירה אלק בהארץ. זה כבר דבר מסובך. לא כל גוף תקשורת מסוגל לו או מעוניין בו. אכן, גם אתמול, בעקבות ניסיון התאבדותו, בערוצים 12, 13 וכאן איבדו פרופורציה, והחלו לשדר גל פתוח מביתו בגבעת זאב, עם פריצות לשידור בכל שעה עגולה עד הערב.
האם משי זהב הוא נושא תפקיד ציבורי כלשהו שמצדיק זאת? האם גם ניסיון התאבדות של קורבנותיו הרבים היה פותח מהדורות? האם חשוב לנו לשמוע את החובשת שטיפלה בו ודעתה על התחקירים שהרגו אותו או השכן שלו שהעיד שהיה אדם טוב ש"נהג לחלק סוכריות" לילדים – כמו בבדיחה רעה על סיפורי פיתוי של ילדים? לא בטוח.
כמו בתקופת הקורונה, מכונות הרייטינג שוב זיהו סיפור סנסציוני, מרגש, על גבול הטלנובלה. הדרמה המשודרת ללא הפסקה אתמול כאילו ניסתה לרמוז לנו, שהינה, טרגדיה נוספת נחתה על מי שספג כל כך הרבה בשנה האחרונה. עופר חדד דיבר על השינוי שעוברת החברה החרדית לכאורה בכל הקשור להטרדות של קטינים, למרות ההסתרה במשך עשרות שנים. והכל בטון מרוכך וזהיר, מביא את שתי הפנים.
אולי כדאי היה ללכת על מסך מפוצל: מצד אחד שידור ישיר מביתו, ומצד שני תוכנית עובדה, האי העיתונאי שמנסה לכסות על אוקיינוס של העדר עיתונות. עובדה שודרה אמש למרות ניסיון ההתאבדות של משי זהב – בצדק כמובן – וחשפה פרטים חדשים על האופן שבו המשטרה והמגזר החרדי טייחו והשתיקו במשך שנים את התלונות עליו. העניין הוא גם שגם חלקים גדולים מהתקשורת ידעו על אותן שמועות – ושתקו. אם מתוך עצלות לבדוק לעומק, אם מתוך חיבורו של משי זהב למקומות ולאנשים הנכונים.
כך קרה שבסיכומו של עניין, התקשורת, שהייתה חלק מההונאה ויצרה את המיתוס המלאכי כמעט סביב משי זהב בשנה האחרונה, פתחה אתמול גל פתוח להמשך ההונאה באמצעים האחרים. הסיפור של הקורבנות, שמעולם לא עניין איש עד תחקיר הארץ, שוב זז הצידה לכמה שעות טובות – בניכוי עובדה כאמור – וסיפורו הטרגי של משי זהב שוב תפס מקום מרכזי, כמו בימים הטובים של הקורונה. מיותר לציין שאירועים "זניחים" יותר, כמו טיל מסוריה שנורה לעבר דימונה או משפט נתניהו, קיבלו רבע מאותו סיקור אמש.
***
ולא כל כך חביבה ואחרונה: משטרת ירושלים. תחקיר עובדה אמש חשף את המחדל של משטרת ירושלים בטיפול בעדויות ובמידע המודיעיני שהצטברו במשך עשרות שנים. למרות ידיעות על יותר מ-20 נערות ונערים שנפגעו על ידי משי זהב, המשטרה סגרה את התיק אחרי חודש. תוסיפו לזה את התמונות המחרידות מירושלים שהגיעו לשיא אתמול, של פרעות אלימות בין יהודים לערבים וקריאות "שיישרף לכם הכפר", כולל הפקרת עיתונאים שהוכו בשטח; צרפו לכך גם את ההתעמרות השיטתית והאלימה במפגיני בלפור בשנה האחרונה וקיבלתם ריקבון משטרתי ירושלמי למהדרין. המפכ"ל החדש קובי שבתאי? השר לביטחון פנים אמיר אוחנה? כולם שותקים. ביום ירושלים עוד שבועיים, ודאי ידברו על אחדות העיר שחוברה לה יחדיו (ונשרפת בשקט).