ערב שישי האחרון לא היה שונה במיוחד מערבי שישי שקדמו לו. באולפנים שוב התייצבו שופרי בלפור הצייתנים, אלו שאינם מביאים כל ערך עיתונאי או סיפורים – אלא משמשים כדוברי מסרים יעילים, בשם האיזון הלא קדוש, ונועדו בעיקר ליצור רעש ובלגן בכל מקום שאליו יידרשו. מעין פאמפלטים מדברים שזוכים למעמד שווה ובולטות של עיתונאים חוקרים, תוך שהם זועקים על התקרבנות והשתלטות ההגמוניה.
כך, באולפן שישי האחרון ליהג בועז ביסמוט עורך ישראל היום על כך שהציבור כבר הכריע בשלוש מערכות בחירות, ועל כן משפטו של נתניהו מיותר. בערוץ 13 הציגו את המונולוג של אבישי בן חיים – "המשפט של נתניהו הוא המשפט שלי" כהקדמה למשפט דרייפוס מודרני. ובכאן 11 דיבררה במרץ ובלהט נגד מערכת המשפט, גלית דיסטל-אטבריאן.
"נתניהו לא יזכה למשפט צדק", קבעה דיסטל-אטבריאן כצופה פני עתיד. "אנחנו לא מאמינים למערכת החוק יותר ואני לא מתביישת לומר זאת בריש גלי, לא מאמינים יותר – והם זכו בזה ביושר. אני מייצגת שני מיליון איש שאמרו את דברם בקלפי, אנחנו לא מאמינים למערכת החוק יותר".
זה לא מקרי כמובן שאותה צעקנות היסטרית השתלטה על האולפנים דווקא בחודש האחרון. במקביל לחתימה על ממשלת האחדות, נתניהו נערך למשפטו וככל שהמשפט הזה יהיה ציבורי יותר, פוליטי יותר, ויגרור רגשות עזים יותר – כך ייטב לו.
המטרה ברורה – לייצר דה לגיטימציה למשפט ולכל גורמי אכיפת החוק שהביאו לפתיחתו, ויצירת מאזן אימה לעתיד לבוא. כשדיסטל "מדממת" באולפן בשם שני מיליון אנשים, היא שם כדי להעיר את ההמונים ולתת לחבר השופטים ולפרקליטים את התחושה שהעם כולו יתקומם אם חס וחלילה שערה מראשו של נתניהו תיפול.
זה לא נתניהו עומד למשפט, כמו שבן חיים ודיסטל מזכירים, אלא שני מיליון ממצביעיו. אבל כשמתרחקים רגע מהמסך או מהטוויטר, מבינים עד כמה המציאות רחוקה מכך.
הדהוד אדיר וחסר פרופורציות
נתחיל מכך שלנתניהו אין שני מיליון מצביעים, אלא 1.15 מיליון בכל מערכות הבחירות האחרונות, שלא סייעו לו לגבש את ממשלת הימין שרצה. מיליון לפה, מיליון לשם, מי סופר. אבל גם אחרי הבחירות האחרונות, כשנתניהו הביא את הליכוד לשיא של 36 מנדטים, הוא לא הצליח לבסס ממשלת חסינות נאלץ להתפשר על אחדות. פרקליטיו של נתניהו אינם גדעון האוזנר, ואין מאחוריהם לא שישה וגם לא שני מיליון קטגורים.
שלא תבינו לא נכון, לנתניהו יש שיעורי תמיכה גבוהים. העובדה שהשיג מספר מרשים של מנדטים למרות כתבי האישום, מראה עד כמה לציבור לא אכפת משחיתות ועד כמה הוא מוכשר פוליטית. אחרי הקורונה הפך לפופולרי יותר בסקרים. ועדיין, תרשו לי להעריך בזהירות שמספר האנשים שיצאו לרחובות וידממו עבור נתניהו כמאמר דיסטל, הוא נמוך.
הוא מסתכם בכמה אלפי תומכים שרופים, שמקבלים הדהוד אדיר וחסר פרופורציות בתקשורת, בטוויטר ובאולפנים. איך אני יודע? פשוט היה צריך להיות בסדרת כנסי החירום שערך נתניהו אחרי בחירות ספטמבר כדי להבין.
מספר האנשים שיצאו לרחובות וידממו עבור נתניהו מסתכם בכמה אלפים שרופים, שמקבלים הדהוד אדיר וחסר פרופורציות בתקשורת
נזכיר, אחרי בחירות ספטמבר נתניהו היה על הקרשים. תודעתית הוא הפסיד. הוא לא הצליח להשיג 61, וכחול לבן עקפו את הליכוד במספר המנדטים, כמפלגה הגדולה ביותר. בחוכמתו הוא איבטח לעצמו את הבלוק המפורסם, והציג את עצמו כאילו הוא עומד בראשה של מפלגת ימין רחבה של 55 מנדטים.
באותו זמן, רגע לפני שמינה את נפתלי בנט לשר ביטחון ברגע שחשש שיערוק לגנץ (כפי שהודה לאחר מכן) – אירגן נתניהו שורה של כנסי חירום ותמיכה בו, להראות שהעם והבייס הליכודי איתו ולזעוק מפני הקמת ממשלה בתמיכת המשותפת.
נכחתי בכמה מהם. כנס החירום בגני התערוכה סחף בקושי 2,000 איש, שלא הצליחו למלא את האולם. ח"כ לשעבר מהליכוד אמר לי אז שזה מביך שזו כל התמיכה שהצליחו לגייס. מאוחר יותר, בהפגנת התמיכה ברחבת מוזיאון תל אביב (שם נאמו דיסטל, שמעון ריקלין ושאר החברים) מלבד יריקות על כתבים וטענות על התקוממות ישראל השנייה, היו לא יותר מ-5,000 איש, וגם זה לאחר גיוס מאסיבי ואוטובוסים מכל הארץ. לא היתה בעיה לעבור בין האנשים בכיכר הקטנה ולראיין אותם ולהשיג את אותן סצינות זעם מפורסמות, שבגינן יצר אבישי בן חיים את תיאוריות ישראל השנייה והזעם העממי הכבוש, שעבורו צריך לשנע אוטובוסים במיוחד היום לבית המשפט העליון בגיוס חירום.
ולפני כחודש, ביציאה ממחאת הדגלים השחורים בכיכר רבין תל אביב, ניצבו בקצה כיכר רבין שני תומכי נתניהו, שקיללו במגפון את העוברים ושבים. זה אכן יצר רעש ומהומה, אך מלחמת אזרחים לא התחילה שם. ספק אם תתחיל. נכון, זה לא דוגמה מייצגת, אבל כך לא נראית תמיכה המונית.
צבא האמת ומנזר השתקנים
האחרון שהוציא רבבות למענו היה השר אריה דרעי בשנות ה-90. הם זעקו "הוא זכאי", לצלילי שירו של בני אלבז. זה לא עזר לדרעי, שהורשע בסופו של דבר ולמד את הלקח. הוא לא חזר על אותה טקטיקה לפני שנתיים, כשספג כתב אישום נוסף.
כוחו העיקרי של נתניהו, יותר מהתמיכה העממית ברחוב, נובע משליטה מוחלטת במפלגתו שהפכה למיצג מושלם של נאמנות. את מי שצריך לסרס הוא סירס, חיסל או הרחיק – וכל השאר משמשים כעבדים נרצעים ולהקת מעודדות מלווה, כדוגמת השרים הבכירים אמיר אוחנה ומירי רגב שיתייצבו היום במשפט לצידו.
בעוד אהוד אולמרט נאלץ להיאבק באופוזיציה מבית בדמות ציפי לבני ואהוד ברק, שלא איפשרו לו להגיע למשפט כראש ממשלה מכהן, לנתניהו יש את צבא האמת מאחוריו ואת מסדר השתקנים. האם זה מספיק לאנרכיה ברחובות? נתניהו מזהיר מכך ומפחיד את השופטים וזורע את האמירות האלו באולפנים. אבל הן רחוקות מהמצב הקיים.
נתניהו פופולרי, הרבה יותר פופולארי מאולמרט. ועדיין, הוא אינו שליט יחיד. אין מאחוריו את רבבות המאמינים שהיתה מאחורי דרעי. הוא לא הצליח להגיע ל-61, לא הצליח להכניע את המפכ"ל שמינה, לא את היועמ"ש שהיה מזכירו – שניהם המליצו על כתבי אישום קשים נגדו. מערכות שלטון החוק, למרות שהן שדודות, מרוסקות ועמוסות בעיות – עדיין איכשהו עומדות על רגליהן.
נציגיו באולפנים וזעקות השבר מדי שישי מעידים על הצלחתו של נתניהו בתיקי האלפים – והיא לאלף את התקשורת, להכפיפה והפיכתה לשופר נאמן. הם גם מייצגים את הסממן הגדול ביותר שיישאר מתקופתו: היעלמות הבושה מחיינו. הבושה על ראש ממשלה מכהן שנאשם בפלילים ועומד למשפט; הבושה על מחיקת כל נורמות של מוסר; הבושה על השחתת התקשורת על ידי גורמים מטעם והפצת תיאוריות קונספירציה ובדותות מדי שישי.
נציגיו באולפנים וזעקות השבר מדי שישי מעידים על הצלחתו של נתניהו בתיקי האלפים – והיא לאלף את התקשורת, להכפיפה והפיכתה לשופר נאמן
אבל במקום להיאבק בכיכרות ולהצית את אותה מלחמת אזרחים מבוקשת שנתניהו כמה לה, כזו שתרעיד ותפחיד את השופטים ותמתן את שיקול דעתם – זה הזמן לתת לראיות ולעובדות לדבר.
החשש הכי גדול של נתניהו הוא ממשפט צדק פלילי, יבש ודקדקני, כאחד האדם. לא ויכוח רגשני אינטואיטיבי וקונספירטיבי של תפירת תיקים, אלא משפט, שכמובן ייארך שנים, עם כל העובדות והראיות שהובילו לכתב אישום בגין שוחד.
נתניהו יודע שאם זה המשפט של כולם, זה לא המשפט של אף אחד. הניחו לו להתמודד ככל אדם, כפי שדרעי, אולמרט ומשה קצב התמודדו. כפי שהתמודד בהצלחה עד כה עם שלבי החקירה וכתבי האישום שהוגשו, ובקשת החסינות שנמשכה. טחנות הצדק לא צריכות להקת מעודדות, לא מכאן ולא מכאן. תנו להן לעבוד בשקט.
במקום להצית את אותה מלחמת אזרחים שנתניהו כמה לה, כזו שתרעיד ותפחיד את השופטים – זה הזמן לתת לראיות ולעובדות לדבר
ודבר נוסף – כבר שבועות שדרישות הגיוון והאיזון של אולפני השישי השונים נופלות על צד אחד, גוון אחד של ימין, עם מסרים זהים להדהים. אם האולפנים מעוניינים בגיוון, הם יכולים להזמין אנשי ימין מוצקים או עורכים של כלי תקשורת אלטרנטיביים – המקום הכי חם ישמח להתנדב.
