במהלך צוק איתן, בקיץ 2014, עלה ינון מגל, העורך הראשי של וואלה באותו זמן לבמת כנס גלובס, והצהיר שהוא קודם כל ישראלי ואחרי זה עיתונאי. האמירה ההיא גררה ויכוח מעניין לגבי תפקיד התקשורת בישראל בזמן מלחמה, ולמי היא מחויבת – להבאת מידע מקיף ותמונה מלאה של המצב או להדהוד הנרטיב הישראלי.
אותה אמירה הביאה את מגל לאולפני לונדון וקירשנבאום, לדיון מול ענת סרגוסטי. מגל חידד שם את עמדתו. "אני מרגיש שליח ציבור… כמו שאני נלחם בשחיתות עבריינות, ולא לוקח את הנרטיב של הצד העברייני, אז גם פה הצד הישראלי… אני לא מהאו"ם, אני לא CNN. אני מספק להם את כל האינפורמציה דרך פריזמה ישראלית… אני לא מתבלבל בזהות שלי".
בהמשך התפאר מגל איך הטראפיק קפץ בעשרות אחוזים בזמן המבצע, הודות לאותו קו עריכתי. כל כך מוצלח הוא היה, שוואלה הוציאו אז סטיקרים עם הסלוגן שטבע העורך "קודם כל ישראלי".
סרגוסטי מנגד התעקשה שהוא צריך להיות קודם עיתונאי. "מי שקורא חדשות, רוצה לקבל את המידע כדי להבין מה קורה. לא יכול להיות שכל הקונטקסט נכבש על ידי מסגור אחד שהוא צבאי".
עוד תהו באולפן, עד כמה אנחנו צריכים ללכת אחרי מה שהקהל רוצה לשמוע. "לא נעים לשמוע על זה, הם רוצים לשמוע על עצמם", אמר מגל. "אם אני מביאה מידע על חמאס, זה לא אומר שאני בעדם", הסבירה סרגוסטי.
בטור שפירסם אז חוקר התקשורת ד"ר יובל דרור בעין השביעית תחת הכותרת "עלייתו של האנטי עיתונאי", הוא ציין כי "מגל הוא דוגמה קלאסית לפקיד שמשרת את ההגמוניה. בפעולותיו הוא לוקח מרצון חלק מרכזי במנגנון שמייצר הסכמה ותמיכה בלתי מתפשרות במוקדי הכוח. כאשר מגל כותב מחדש את הקוד האתי של העיתונות החופשית, הוא מתכתב, מתדלק ומוביל את האווירה המקארתיסטית שפושה בכל מקום, ולפיה מי שמעז להציג את התמונה המלאה הוא לא פחות מבוגד (בעמו, בארצו, ביהדותו, בחבריו, בחייליו)".
שבע שנים קדימה למבצע שומר חומות. מגל כבר מזמן אינו עיתונאי, אחרי פאזה קצרה כחבר כנסת, אבל הנרטיב שהתווה אז רק התחדד. הטון הבולט שעולה משידורי האולפנים האינסופיים ומהשטח הוא הצורך בתקשורת שהיא קודם כל יהודית.
האמת על פי סגל
שני אירועים בולטים קרו בשבוע האחרון. האחד, מצער במיוחד, נישא על גבי שנים של הסתה קשה נגד התקשורת המתחילה מלמעלה ובאופן גלוי על ידי ראש הממשלה ובנו – והוא תקיפות חוזרות ונשנות של עיתונאים המסקרים בשטח. ברוך קרא, עומרי מניב, דנה ירקצי, דניאל אלעזר, ליאור קינן, יואב זהבי, בר פלג, דניאל דולב, והרשימה רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.
ברבים ממקרי התקיפה הושמעו נאצות כלפי התקשורת, כאילו היא זו שאשמה במצב, מחרחרת מלחמה, עוכרת ישראל, פועלת נגד האינטרס היהודי. הגדיל הבחור שנדחף למיקרופון של ירקצי וצעק "רק ביבי ומוות לערבים" באמצע שידור. זאת, לצד הודעות ברשתות על איומים כלפי התקשורת ועיתונאים ברשת והודעה שהוציא ארגון העיתונאים, לאחר הפניית תשומת ליבו לכך בידי כותב שורות אלו.
האירוע השני, וכאילו במימד אחר, הוא פריחת הפרשנים המחזקים את הסנטימנט היהודי. שירית אביטן כהן, לאחר שזעה באי נוחות על כסאה בין שתי נשים ערביות באולפן, הזילה דמעות באולפן כאן 11 על רקע מה שהיא רואה כעיוות בהצגת הנרטיב היהודי. "אתם משדרים לינץ' בודד אחד ועושים אותו חזות הכל. מה קורה לכם? איבדתם את הרחמנות הבסיסית כלפי בני עמנו".
לא רחמנות כלפי בני אדם, אלא בני עמנו. שכן, לפי אביטן, התיעדוף התקשורתי צריך להיות קודם כל יהודי, אחר כך כל השאר. זו הפרופורציה הנכונה, ולא ערכים חדשותיים כמו העובדה שהלינץ' בבת ים נתפס בשידור חי על ידי מצלמות כאן 11 (היחידים שהיו שם) ועל כן טבעי שיתפוס נפח גדול יותר. מה גם שאמירתה אינה מבוססת נתוני פילוח אמיתיים לאורך זמן. היא גם אינה תואמת את העובדה שאין סימטריה, והערבים, כמיעוט, זוכים לאורך שנים לתת סיקור בכל מדדי הייצוג, דבר שמשתנה בשנה האחרונה לאור כניסת המפלגות הערביות למשחק הפוליטי והתעקשות של יוזמות שונות.
אבל אביטן היא בסך הכל תלמידתו של בכיר מחדדי הנרטיב הזה, עמית סגל. השבוע האחרון היה כנראה מהטובים בקריירה של האהוד בפרשני ישראל. כל כך מוצלח, שסיים אותו עם זר פרחים ו-200 אלף לייקים לפוסט, נתונים שאפילו פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו יכולים רק לחלום עליהם.
סגל, לדבריו, נלחם על האמת, רק האמת וכל האמת. ומהי האמת לפי סגל? נרטיב ילדותי ושטחי של היעדר סימטריה בין ערבים ליהודים, שבה כל צד צריך לספור את מתיו. העובדה שאין באמת סימטריה בין הצד השולט לצד הנשלט; העובדה שהטעה לגבי אחד המקרים שציין (זריקת אבנים מהר הבית לכותל שלא קרתה); העובדה שמדובר במיעוט קיצוני בכל צד, ושיש קונטקסט כמו מצב חברתי של הזנחה פשיעה ועוני בלוד, לעומת השקעה ממשלתית מפנקת בגרעין התורני בלוד – כל אלו נעלמו מעיניו. הכל הפך לספירה פשטנית ונקודתית בין מקרי תקיפה ערבים ליהודים, תוך הדגשת הנרטיב הקורבני יהודי אתנוצנטרי – שמדובר במלחמת דת ותרבות ותו לא.
איך ייתכן שבעוד עשרות עיתונאים מותקפים ומאוימים בשטח, סגל קוצר פרחים, שבחים ונתונים שכל משפיענית רשת היתה חולמת עליהם? סגל (וגם אביטן ואחרים, אם כי בפחות סטייל וחוכמה) נותן לצופים את מה שהם רוצים לשמוע, בטח בימי לחימה פנימיים. תקשורת שהיא קודם כל יהודית, שמהדהדת לצופים כל הזמן כמה אנחנו טובים, כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו חכמים.
תמונה מלאה? מורכבות? קונטקסט? ביקורת על השלטון הקיים פה יותר מעשור? חתירה לאמת – שאינה רק "האמת שלי, צפו!"? כל זה נזרק מהחלון. העליונות היהודית חייבת להישמר. גם בתקשורת, מתברר. מי שמעז לתת תמונה אחרת, או סתם לשאול שאלות בשטח – מוקע כבוגד ונסקל במכות.