נורא קל להתנגח במרצ ולקרוא לה לפרוש בימים אלה. מפלגת השמאל המצומקת, שמדי בחירות זקוקה לקריאות גוועלד והנשמה מפה לפה כדי לשרוד את אחוז החסימה, הפכה לשק חבטות, אחרי שלושה סקרים שבהם לא עברה את אחוז החסימה.
הניגון הקבוע של מרצ במערכות הבחירות האחרונות, שוב חוזר בפעם המי יודע כמה: הצילו אותנו, שולמית אלוני מביטה מלמעלה – לצד אמירות שאחרי הבחירות תיעשה חשיבה מחודשת על בעיות המפלגה. אבל החשיבה הזאת מעולם לא מגיעה, וגם הבנייה מחדש לא הגיעה בשנים האחרונות למרות אי אלו ניסיונות, כולל אחד אמיץ של זהבה גלאון לפתוח את השורות, שכשל בסופו של יום.
אותה גלאון זעמה אמש בטוויטר על רזי ברקאי שקרא למפלגה לפרוש ב"פגוש את העיתונות". אבל עם יד על הלב זהבה, ועם כל הצער שבדבר, מה יהיה שונה הפעם? האם הסיכון באובדן מאה אלף קולות בבחירות כה גורליות שבהן נתניהו נמצא פסע מ-61 מנדטים שווה את הסיכון? האם לא הגיע הזמן שמרצ וספיחיה יעשו פעם אחת את החשיבה מחדש מחוץ לכנסת?
הבעיה של מרצ היא לא ההסתכלות על אחוז החסימה מלמטה (2.5 אחוז בסקר האחרון). סקרים הם דבר נזיל, ובכל מקרה זהו סימפטום. הבעיה היא גם לא מנהיגים עם יותר כריזמה או פחות, כאלו שהתחברו עם משה קלוגהפט או לא. הבעיה העיקרית של מרצ כיום היא פשוט שאין לה נקודה ייחודית להציע. בהייטק קוראים לזה unique selling proposition, ערך מוסף שהמפלגה יכולה להציע לעומת אחרות. למרצ בקושי יש כזה.
הדגל העיקרי שמרצ מנפנפת בו בימים אלו, אגב הימצאותה בבלפור ובגשרים, הוא מאבק בשחיתות ובימין הקיצוני של איתמר בן גביר. במה היא שונה מיש עתיד שגם נמצאת באותם גשרים, ורצה על הסיסמא של ממשלה שפויה או בן גביר? במה שונה מרצ ממפלגת העבודה או יש עתיד בכל הקשור לזכויות להט"ב או נשים? אין הבדל. איזה הבדל יש בין העבודה מרצ או המשותפת במאבק על ערכים סוציאל-דמוקרטים ורווחה? אין הבדל.
נכון, מרצ היא היחידה שמדברת בגאון על זכויות אדם, על הכיבוש ועל ההתנחלויות. זה לא מעט וזה אכן מבדל את מרצ ממפלגת העבודה וממרב מיכאלי, שמטשטשות ומשתיקות מסרים בעניין. זהו הערך המוסף של מרצ כמפלגת שמאל, והיעלמותו של אותו קול בכנסת יהיה אובדן רציני. אבל כאן עולות שתי תהיות: מה הערך האלקטורלי של אותה אידיאולוגיה אם היא לא מצליחה להעביר את מרצ מעבר לאחוז החסימה, והאם מאבק לסיום הכיבוש חייב להיות בין כתלי הכנסת דווקא?
מרצ היא היחידה שמדברת בגאון על זכויות אדם, על הכיבוש ועל ההתנחלויות. זה לא מעט וזה אכן מבדל את מרצ ממפלגת העבודה וממרב מיכאלי, שמטשטשות ומשתיקות מסרים בעניין
האם בצלם ושוברים שתיקה לא עושים עבודה משמעותית יותר נגד הכיבוש כתנועות חוץ פרלמנטריות מאשר מרצ? במה תורמת הפעילות של המפלגה בעניין בכנסת? האם בני גנץ וגבי אשכנזי שסיכלו את תוכניות הסיפוח, לא עשו יותר בעניין מאשר המפלגה הצנומה באופוזיציה?
בחירתה של מרב מיכאלי ליו"ר העבודה, והרשימה שבאה בעקבותיה, הפכו את העבודה למרצ החדשה. כל המערכת הפוליטית זזה ימינה, ומה שפעם ייחד את מרצ זלג למפלגות השכנות, מלבד זכויות האדם והכיבוש, אבל זה כבר לא מספיק בשביל להעביר אותה את אחוז החסימה.
המשוואה פשוטה: עם כל מנדט שמיכאלי סוחפת, מרצ יורדת מתחת לאחוז החסימה. האבחנה בין השתיים היא אבחנת בוטיק. עם כל הצער שבדבר וההיסטוריה המרשימה והחשובה – אין כרגע הצדקה לשתי מפלגות שמאל בין יש עתיד למשותפת.
האם בני גנץ וגבי אשכנזי שסיכלו את תוכניות הסיפוח, לא עשו יותר בעניין מאשר המפלגה הצנומה באופוזיציה?
ואגב הסחף לכיוון מיכאלי, מספיק להסתכל על הסרטון שהעלתה ביום שישי האחרון מסיור מלא במפגשים עם מצביעים פוטנציאליים ברחובות רמת השרון, מעוז מרצ ידוע, כדי להבין עוד בעיה של המפלגה. איפה שמיכאלי יודעת לייצר אינטימיות עם בוחריה, מרצ משדרת ניתוק יחסי ומעדיפה לריב עם עוד טור של רוגל אלפר ולהשחיז ציוצים.
מפלגות, כמו ממשלות, בסופו של דבר נופלות מבפנים. הסטגנציה, הסיאוב והפונקציונרים של מרצ שסירבו לקרוא את המפה נכוחה ודאגו לג'וב של עצמם, הפילו אותה. אלו שלא מוכנים שתפרוש כעת, מחשש לאבד את מקום עבודתם בכנסת, במפלגה או בסניף ההסתדרות העולמי או המקומי, עושים לה עוול.
העובדה שאין למפלגה מוטיב ייחודי מספיק שמבדל אותה משאר מפלגות השמאל, ועצם הגעתה לקריאות גוועלד שוב בפעם המי יודע כמה, הן עדות לכישלון. רצוי שההודאה בו תהיה לפני אסון אלקטורלי בקלפי שיוביל לאובדן של עשרות אלפי קולות, והקמת ממשלת 61 חלומית לנתניהו.
