לפני כמעט 40 שנה פלשנו ללבנון. לקח כמעט 20 שנה לצאת משם. חלפו 20 שנה נוספות, והנה אנחנו עומדים שוב בפני מהלך משמעותי שעשוי לגבות מחיר דמים כבד: סיפוח של שטחים בגדה המערבית. והנה השאלה החשובה באמת: האם נקום לשאול "לשם מה" רק לאחר עוד מאות הרוגים? האם לא ניתן לעשות זאת קודם לכן?

מלחמת לבנון החלה כידוע כמבצע מוגבל לכאורה, 40 ק"מ בלבד, כדי לטפל באיום הקטיושות על יישובי הצפון. עד מהרה ההבטחה הזו התחלפה בכניסה לעומק לבנון. הסברה הרווחת כיום היא שמטרת הפלישה היתה מלכתחילה כניסה עד ביירות, כדי להביא לחילופי משטר בלבנון. 

18 שנה ויותר מ-1,200 חיילים הרוגים לאחר מכן – יצאה ישראל מלבנון, לאחר שנים ארוכות של התבוססות בבוץ ובקונספציה של רצועת ביטחון שמגנה על הצפון, שנים של מלחמת גרילה חסרת תוחלת.

בסדרה "מלחמה בלי שם" ששודרה לאחרונה ב"כאן" לציון 20 שנה ליציאה מלבנון, התראיינו הגנרלים שבזמן המלחמה היו תמימי דעים לגבי נחיצותה והתפכחו. "היום במבט לאחור אני חושב שזו היתה טעות" (אלוף במיל. משה קפלינסקי); "היה פה קיבעון מחשבתי… אני הייתי מצפה ש … היו מגיעים בניתוח מעמיק של העניין, אולי אחרי שלוש או חמש או שבע שנים לצאת משם" (רא"ל במיל. שאול מופז); "קיבעון נוצר איכשהו. ואיך הוא נוצר? מתרגלים, מפחדים ממצב חדש… שומעים כל הזמן את הקונצנזוס" (אלוף במיל. עמירם לוין); "הקיפאון יש לו מחיר יקר" (תא"ל במיל. משה תמיר). 

מי שהצליחה להביא לסדקים בקיבעון ולבסוף לניפוץ הקונספציה של רצועת הביטחון, היתה תנועת ארבע אימהות. באומץ, בעוצמה ובנחישות אין קץ השמורה כנראה לאימהות שמגוננות על ילדיהן שנמצאים בסכנת חיים, הכריחה את כל הגנרלים שעסוקים היו בטקטיקה של הגנה על המוצבים, לשאול את שאלת השאלות: "בשביל מה?" 

משטר אפרטהייד של קבע 

והנה אנחנו עומדים כעת בפני החלטה גורלית, נטולת כל הצדקה ביטחונית; נטולת כל הצדקה מוסרית; החלטה שמניעיה האמיתיים הם ככל הנראה פוליטיים – החלטה על סיפוח שטחים בגדה המערבית. 

הסיכונים הרבים של המהלך הזה כוללים הפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ואולי אף קריסתה; שקיעה בבוץ של התקוממות ופיגועים, כשצה"ל יאלץ להיכנס שוב למרכזי ערים פלסטיניות; סיכון הסכמי השלום עם ירדן ומצרים; פגיעה קשה במעמד הבינלאומי של ישראל. וכל זאת אף מבלי להיכנס לדיון המוסרי – החשוב לא פחות – על הפיכת ישראל למשטר אפרטהייד של קבע, עם שתי מערכות חוק נפרדות על בסיס אתני.

נראה שכמו לפני הפלישה ללבנון – לא נערך דיון יסודי ומקצועי בנושא; לא נעשתה עבודת מטה; מקבלי ההחלטות לא דנו לעומק במטרות, ביעדים, בסיכונים; ולא נבחנו חלופות שונות שעשויות להביא למטרה הרצויה. למשל: אם מטרת הסיפוח היא החלת ריבונות על חלק מההתנחלויות, האם חלופה של קידום משא ומתן עם הפלסטינים וחתירה להסכם איננה עדיפה בהרבה? 

יותר מזה: לא התקיים כמעט שום דיון ציבורי משמעותי בנושא הזה, והתקשורת נמנעת כמעט לחלוטין מעיסוק בשאלות הרות גורל אלו.

ואולי גם הפעם מי שבידיהם הפתרון אינם הגנרלים השבויים בעמדותיהם, אלא ממשיכות דרכן של ארבע אימהות – תנועת נשים עושות שלום. גם אנחנו נשים שקמנו להגן על הילדים שלנו, על כל ילדי הארץ הזו, ולפעול להבטחת עתיד של שלום וביטחון. 

בין היתר אנחנו מקדמות את הצעת חוק חלופות מדיניות תחילה. הצעת החוק מבקשת לתת מענה לכשלים בתהליכי קבלת ההחלטות, כגון שקיעה לתוך תפיסות שגויות, היעדר עבודת מטה מסודרת והתעמקות של הדרג המדיני בטקטיקה במקום באסטרטגיה.

 יישום המנגנונים המוצעים בחוק יכול להבטיח שחיילים לא ישלחו לקרב מבלי שנבחנו לעומק כל החלופות האחרות, ומבלי שברור שהמלחמה אכן הכרחית. 

הצעת החוק חלופות מדיניות תחילה מבקשת לתת מענה לכשלים בתהליכי קבלת ההחלטות, כגון שקיעה לתפיסות שגויות והיעדר עבודת מטה מסודרת

קומו אימהות לילדים, קומו חברות כנסת, קומו סבתות, אחיות, קומו נשים וגברים – בואו נפעל עכשיו, לפני הקטסטרופה ולא אחריה. בואו נדרוש בחינה מעמיקה של הסיכונים, בואו נדרוש דיון ציבורי מעמיק, בואו נדרוש לבחון תחילה חלופות מדיניות. 

ולבסוף – בואו לא נסתפק בעצירת הסיפוח. בואו נדרוש שלום ופיוס בין העמים, בואו נפעל לחיים של ביטחון, צדק וחירות עבור הילדים שלנו, של כולנו, בארץ האהובה הזו. 

עו"ד תמי יקירה היא פעילה בתנועת נשים עושות שלום