המערכת הפוליטית מורכבת ממפלגות שלטון וממפלגות אידיאולוגיות. האידאולוגיות מאזנות את האינטרסים – סם החיים של מפלגת שלטון – לכיוונים שלהן. זאת כל התורה. זה היה תפקידה ההיסטורי של מרצ. עם הקמתה ב-1992 הומרצה מפלגת העבודה, ובגיבוי של המפלגות הערביות הוקמה ממשלה שהביאה תקווה והישגים כבירים. הייתה שעת רצון. תנוח דעתכם, לא תהיה עוד אחת.
ב-1992 הייתה מרצ המפלגה האידיאולוגית שבשולי שמלתה של מפלגת השלטון. השינוי שחל ביצחק רבין הנצי היה המציאות הפוליטית. אילולא שמעון פרס בעורפו, ואילולא מרצ מחזיקה בידיה את המפתחות, ייתכן שלא היה בוחר בנתיב אוסלו.
לאחר מכן – חוץ ממספר הבלחות פרלמנטריות – למרצ לא היתה תרומה ממשית, לבד מנוסטלגיה על שרי החינוך הטובים בתולדות המדינה. מאז הנוסטלגיה מתנגשת בקרחון העובדות. שלושה שרי חינוך, איקונות גדולות ככל שיהיו, כיהנו ביחד כמו שר אחד מהימין. במרצ האופוזיציה נהייתה התכלית הפוליטית כולה.
במהלך הבחירות האחרונות, כשבמרצ הבינו שהמצביע מחפש השפעה, הגיעה ההיסטריה שכבר הכניסה אותם לאותה מיטה עם אביגדור ליברמן. רגע אחרי הבחירות התפנתה יו״ר מרצ תמר זנדברג להלל את השותפות היהודית-ערבית. ״נתחיל עכשיו בבניית אלטרנטיבת שמאל ברורה וחדה, ועם זאת רחבה. דווקא היום אני רוצה לפתוח בלקח הראשון שהיא חייבת לכלול: שותפות יהודית-ערבית אמיתית. חברתית אזרחית ופוליטית״, כתבה זנדברג בעמוד הפייסבוק שלה. עכשיו באים?
אם מרצ הייתה נאמנה לתפקידה כזרוע האידיאולוגית של המחנה, היו מנהיגיה מבינים בעצמם ששותפות יהודית-ערבית צריכה להיות בבסיס תפיסתו של השמאל הישראלי. זה אינו לקח בחירות כמו שזנדברג כותבת, זאת תפיסת עולם. ובכלל, אני מוצא את החיבור המלאכותי הזה כעת פגום משני טעמים. הראשון הוא שאינני מאמין בטיפולי המרה. הפוליטיקאים הערבים אינם ציונים. השמאל הישראלי כורה לעצמו בור אמיתי, אידיאולוגי ואלקטורלי כשהוא מספר לעצמו שהם כן.
כשמדברים על תחושת הניתוק והאדונות של השמאל, אולי שווה להתחיל בדיון העקרוני הזה. המפלגות הערביות הן בהחלט שותף טבעי ליצירת גוש חוסם לשלטון הימין, אבל לא חייבים בשביל זה מסגרת פוליטית משותפת, מלאכותית, שתביא להעמקת הדיון הריק על מצבו של השמאל. מי שרוצה לנצח באמת, לא משחית את זמנו על הצעות שאינן ישימות.
בנוסף, מרוב שמרצ התאהבה בדימויה האידיאולוגי, אני לא משוכנע שמישהו יודע באיזו אידאולוגיה מדובר. האם מרצ רואה את עצמה חלק מהשמאל הציוני? יש להניח שבדיקה מדגמית תעלה שבהנהגת המפלגה אין הסכמה של ממש על התפיסות האידיאולוגית הבסיסיות. בעידן היו״ר תמר זנדברג קשה לדעת את התשובה משום שייתכן שאין אמת אחת. אתמול מרצ ישבה עם ליברמן, שלשום היא התייעצה עם קלוגהפט ומחר היא יהודית-ערבית. אני יכול לנחש את תשובותיהם של זהבה גלאון, אילן גילאון ומוסי רז לשאלה הזאת. הסכמה אין ביניהם.
ממרענן אידיאולוגי הפכה מרצ למאובן. ממפלגה שתכליתה להיאבק בתפיסות שמרניות – הפכה לבית דין רבני להכשרת שמאלנים. מצביעי העבודה הם מצביעי שמאל-מרכז. מצביעי כחול לבן הם ימנים. מי שמצביע להם זורק את הקול. מצביע מרצ הוא מי ש״יודע עבור מה הוא מצביע״. למצער, הוא אכן יודע. משאמרנו שמי שעושה אותו דבר מכסה את עיניו: מי הוא המצביע שהחליט לעזוב מפלגה שכשלה בהזרמת דם חדש בעורקיה? המצביע האסטרטגי שקלונו בנטישתו. אני המצביע האסטרטגי. אני ולא שרף.
הקמפיין האחרון הציג באופן תמוה רק את היו״ר בתחנוניה. חייבים להציל את מרצ. ומתי מרצ מצילה את עצמה? תוצאות הבחירות לא מחייבות חשבון נפש, ואפשר להתמקד במתמטיקה פשוטה. אם מרצ היא השמאל של ישראל, הרי שאחרי שהתחנן על נפשו קיבל השמאל של ישראל ארבעה מנדטים. לפחות במובן אחד, גם אם פרודי, מרצ נאמנה לדרכה. היא המפלגה הסביבתית ביותר משום שהיא יכולה להגיע למשכן ברכב אחד.
הקיפאון, הטהרנות, וחוסר העקביות – לא הוכיחו את עצמם והפכו אותה לפארסה. אם רוצים שמרצ תהיה אלטרנטיבה, צריך להתחיל לדבר בקול רם על זה שהרכב הישן שמתנשף בדרך לירושלים אינו יכול עוד. מרצ נותרה בלי גלגלי הצלה, ואין לשמאל הישראלי פריבילגיה לאחוז בקרנות המזבח: או שתתאחד עכשיו עם מפלגת העבודה, או שתרד מהכביש.
