"אנחנו לא יכולים להסתפק בכתיבת מאמרים. זה רגע של משבר ואנו צריכים להיות ברחובות"

"אני חושב שחלק גדול מהאוכלוסייה לא מבין את הסכנה שטמונה בהצרת כוחו של בג"ץ. הם לא מבינים שבג"ץ מגן עליהם ועל כולנו. הם רואים בו איום", אומר פרופ' דוד שולמן מהאוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה, על תפקיד האקדמיה במחאה הנוכחית נגד החלשת בג"ץ וחוקי החסינות. "אם הדמוקרטיה תקרוס עם המהלך של ביבי, זה יהיה סוף המדינה – לא רק סוף הדמוקרטיה הישראלית. ישראל לא תשרוד אם היא לא תהיה מדינה דמוקרטית".

על רקע המהלכים של ראש הממשלה נתניהו, שמנסה לרסק את מוקדי הביקורת ואכיפת החוק שעומדים בדרכו, ולנוכח הקריאות ההולכות ומתעצמות למרי אזרחי, יתקיים היום כנס באוניברסיטת תל אביב תחת הכותרת "גנדי במבט עכשווי: יוגה, אי אלימות, ואי-ציות אזרחי", שעוסק ברלבנטיות של הגותו של גנדי למצב הפוליטי והחברתי בארץ כיום. אחד הדוברים בכנס יהיה פרופ' שולמן.

"נדרשת פעולה במישורים שונים", אומר שולמן. "ככל שיגדל מספר הפועלים למען המטרה של הגנה על הדמוקרטיה הרי זה משובח. יהיו אנשים שיעשו את זה בהפגנות ויהיו כאלה בעלי השפעה בעמדות ציבוריות חזקות שיעשו מעשה, ויכול להיות שיהיו כאלה שיגיעו למרי אזרחי בנוסח גנדי".

איך זה יבוא לידי ביטוי בפועל?

"זה אומר להיות ברחובות ולהתמודד מול המשטרה ומול כוחות הדיכוי, ולעשות זאת בצורה בלתי אלימה במוצהר. צריך להיות נוכחים במרחב הציבורי, להביע דעה ולסרב לשתף פעולה עם מה שהממשלה מנסה לעשות. וצריך לעשות זאת במספרים גדולים, כי זהו אלמנט בעל חשיבות בלתי רגילה. יש כאלה שכבר עושים משמרות מחאה מול ביתו של ראש הממשלה – אם היו שובתי רעב אולי היה עוד יותר טוב".

ההפגנה במוצאי שבת לא היתה התעוררות?

"הישראלים בהמוניהם לא התעוררו. כדי לעצור מהלך מסוכן כזה, מהלך שמקעקע את אושיות הדמוקרטיה במדינה – צריך שמספיק אנשים שנמצאים בעמדות בולטות וחשובות יתנגדו בפועל ולא רק במילים".

אתה חושב שמחאה אזרחית יכולה לפרוץ מתוך חברה כל כך מקוטבת, כמו החברה הישראלית?

"בהחלט כן. אני לא יודע כמה אנשים בארץ באמת מאמינים בחזון הגזעני של הימין הקיצוני. בוודאי לא הרוב. חלק מהישראלים אדישים, חלק מפחדים, חלק גזענים וחלק ניכר הם אנשים טובים ושוחרי צדק שהיו רוצים שלום אף על פי שהיא הפכה למילת גנאי. יש בעם מספיק כוחות רדומים, ואם הם יתעוררו ויביעו התנגדות אפשר להפוך את המצב על פיו".

ללמוד מנלסון מנדלה ומרטין לותר קינג

הניסיון המשמעותי ביותר של פרופ' שולמן במחאה היא במסגרת פעילותו בתעאיוש – קבוצה יהודית ערבית שקמה בתחילת שנות ה-2000, במטרה לקדם שותפות בין ישראלים ופלסטינים ולחתור לשוויון ולשלום.

"באופן מפתיע יש במדינת ישראל בגבולות 67' וגם בגדה את הריכוז הכי גדול ומרשים בעולם של פעילים במסורת של גנדי ונלסון מנדלה ומרטין לותר קינג", הוא אומר. "יש פעילי שטח רבים שאימצו כבר לפני 20 שנה את שיטות הפעולה של התנגדות ומחאה בלתי אלימה, ויש תוצאות בשטח".

על אלו תוצאות מדובר? בינתיים אנחנו חווים משטר שרק הולך ומקצין, מגביל את זכויות הפרט, את חופש הביטוי ונהיה יותר ויותר גזעני.

"זה נכון, יש פה ממשלה שהיא ברובה גזענית. אבל אם את שואלת אותי מזווית הראייה של דרום הר חברון או הבקעה, שם אני פעיל, אני יכול להגיד לך שבמהלך השנים יש מקרים רבים מאוד שבהם הצלחנו לעצור את התהליכים של הנישול וההריסה. זה אומר שיש אדמות פלסטיניות, אלפי דונמים שנשדדו, שנגנבו על ידי המשטר הישראלי באמצעות המתנחלים וחזרו לבעליהם האמיתיים. לא מדובר בתהליך של פעולה הרואית אלא תהליך שאורך שנים. זה לקחת את הבעלים אל האדמות ולהיות מגורש יחד איתם, לתעד ולצלם, להביא לבתי משפט. ויש תוצאות: בשני שליש מהמקרים שבהם היינו מעורבים הצלחנו והיו מקרים שגם הצלחנו לא רק לעצור את התהליך, אלא להחזיר את הגלגל אחורה ולהשיב קהילה שגורשה אל הבתים שלה".

במרחב ציבורי כל כך אלים לפעמים כמו בישראל – האם מרי אזרחי באמצעים בלתי אלימים יכול להיות אפקטיבי?

"הוא יכול להיות אפקטיבי, תלוי בעוצמה ובאנרגיות. הוא יכול לעבוד בתקווה שאנשים יצאו מהבתים ומאזורי הנוחות ויהיו במרחב הציבורי בצורה נחושה. אני חושב שפעולה בלתי אלימה היא יותר אפקטיבית, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. זה גם הדבר המוסרי".

גם האקדמיה יכול להיות כוח בזירה, אבל אולי היא מפספסת את תקפידה ההיסטורי כשהיא לא משמיעה קול חזק מדי

"האקדמיה הישראלית מביעה את דעתה והדעה שלה בדרך כלל נוטה לכיוון הדמוקרטיה ונגד הכיבוש והגזענות. אני לא חושב שהאקדמיה שותקת, היא אולי יכולה לעשות יותר. לפני שהייתי פעיל בתעאיוש כמו רוב חברי קיטרתי כשראיתי שדברים רעים קורים במדינה ולא עשיתי כלום. כשהגעתי לתעאיוש ראיתי איך קבוצות קטנות של אנשים עם מוטיבציה ואידיאלים ותחושת צדק יכולים לעשות שינוי. זה מה שנדרש גם עכשיו. אנחנו לא יכולים להסתפק בכתיבת מאמרים, זה רגע של משבר ואנחנו צריכים להיות ברחובות. להתגייס בהמונינו".