כבר ארבעה שבועות שאני הולכת יום יום למשמרת מחאה ליד ביתו של פרקליט המדינה שי ניצן בשכונת רמות בירושלים, ושומעת את רפאל קורא את שמות הקורבנות של האלימות המשטרתית. ערב ערב אנחנו  עומדים שם ומשמיעים את הדרישה שלנו להקים ועדת חקירה חיצונית שתבחן את סיפורי הרצח והאלימות של המשטרה כלפי בני הקהילה האתיופית. ערב ערב אנחנו דורשים לשחרר את הצילומים מזירת הרצח של סלמון טקה ז"ל.

מיום ליום מספר המשתתפים במשמרת המחאה הולך וגדל. גם הגיוון של המשתתפים מתרחב. אני זוכרת את היום הראשון שהיינו רק ארבעה: בן זוגי, אשר ,חברתי זיוה ו י' – קורבן אלימות משטרתית שהכרתי בפעילות של "אימהות על המשמר", בגינה הקהילתית במרכז הארץ הידועה בהיתקלויות בין יוצאי אתיופיה למשטרה.

 זכרתי את י' והסיפור שלו מהגינה. לא מוזר לי שהוא הגיע, אני יודעת שהטראומה של ההתעללות רודפת אותו. הוא אפילו לא הגיש תלונה למח"ש כי לא מאמין שיטפלו בה.  בכל זאת שאלתי אותו למה הוא בא? "החלטתי לבוא כי נמאס שהם ממשיכים להתעלל בנו, באחים שלי! אני שמח שאתן פה. קצת פחדתי מה יהיה", הוא ענה.

מתלאות העלייה לאלימות המשטרתית

עמדנו שם ארבעתנו והתחלנו לקרוא בקול רם לשי ניצן, שיידע שאנחנו כאן. הבחנו בחלון שנפתח ומהר מהר התחלנו לספר את סיבת בואנו. "באנו לדרוש צדק לסלומון טקה ז"ל שנרצח על ידי שוטר" אמרנו. אחרי שהחלון של ניצן נסגר, בכל זאת המשכנו לספר על איך שהמקרה של סלמון ז"ל השפיע על כולנו.  

פתאום, זיוה החלה לספר את קורות חייה של קהילת ביתא ישראל, כלומר יהודים שחורים מאתיופיה. "ישראל שמהתחלה תיכננה להיות לבנה, שמה מכשלה על מכשלה כדי שאנחנו השחורים לא נגיע", הוספתי. סיפרנו על האנשים שנספו בסודאן בגלל שהמדינה לא התאמצה לארגן נתיבי יציאה בטוחים בשבילנו. סיפרנו על איך המדינה התעכבה מאוד בהגשת סיוע לצאת מהתופת, לכן איבדנו רבבות בנפש ורבבות אחרים הגיעו עם נפש מצולקת.

סיפרנו על האנשים שנספו בסודאן בגלל שהמדינה לא התאמצה לארגן נתיבי יציאה בטוחים בשבילנו. סיפרנו על איך המדינה התעכבה מאוד בהגשת סיוע

זיוה ואני סיפרנו ואשר עמד בצד הסתכל והנהן, י' צילם בלייב לקבוצת פייסבוק "הכל התחיל פה", מפעם לפעם הזיז את הסמרטפון, כאילו להסתכל עלינו ישר בלי המסך בינינו. אני מסתכלת עליו ורואה את הבעות הפנים שלו, והוא נראה שמח על מה ששמע. כשאלתי אותו על זה בסוף הערב, הוא אמר: "הייתי מבסוט עליכן! וואלה הרבה דברים שלא ידעתי שמעתי". פתאום הוא הבין את הקשר בין סיפורי התלאות של מסע העלייה לסיפורי האלימות המשטרתית.

רק לקראת סוף הערב סיפרנו על התכלית של המחאה. סיפרנו על ההתעללות של המשטרה בבני הקהילה. על שיתוף הפעולה בין מח"ש לבין המשטרה, על  כך שהמשטרה העלימה התיעוד של זירות הרצח. גם על מסע הכפשות ודה הומיניזציה שהמשטרה עשתה באמצעות התקשורת למנוח  סלמון טקה ז"ל. בסוף של  ערב צעקנו בקול רם את הדרישה לוועדת חקירה חיצונית העמדה לדין את השוטרים הרוצחים.

איך הצליח להתאבד עם שרוך נעליים?

למחרת הלכתי שוב וי' היה שם. היו שם  גם עוד כעשרה צעירים. בין הצעירים היה רפאל. רפאל היה נראה לי מיוחד מהתחלה. הוא סיפר שעשה מחאת יחיד מול משטרת פסגת זאב אחרי שיהודה ביאדגה ז"ל נרצח בינואר השנה. הוא היה נשמע נחוש בנוגע לחובה ולזכות שלנו למחות. הוא שיתף שראה ולמד הרבה כמתנדב במשטרה ושהכי מסוכן לצעירים שלנו כשהערב יורד.

רפאל גם הכיר אישית את הקורבן גשאו מולה ז"ל, אחד מ-13 השמות שאנחנו מקריאים ערב ערב, שמת בתא המעצר במגרש הרוסים בירושלים. המשטרה הודיעה שהוא 'התאבד באמצעות שרוך נעליים'.  "איך? אני מכיר אותו, הוא לא כמוני, רזה, הוא היה מאסיבי, איך הצליח להתאבד עם שרוך נעליים?", שואל רפאל כאילו מחכה לתשובה. "חוץ מזה ממה שאני מבין הוא לא לבד בתא המעצר, וגם יש מצלמות שם, אז איך לא ראו?" וצועק במגפון.

רפאל נשמע נחוש בנוגע לזכות שלנו למחות. הוא אמר שלמד הרבה כמתנדב במשטרה ושהכי מסוכן לצעירים שלנו כשהערב יורד

"הם משקרים אותנו! הם מורחים אותנו! הם הורגים אותנו!" ואז רחל לוקחת את המגפון מידיו וצועקת ממעמקי הבטן: "שוטר אלים חייב להיות בפנים, שוטר רוצח מוכרח להיות בפנים", היא צועקת ואנחנו אחריה. צועקת את הסיסמאות שמכירים מהמחאות הקודמות שוב ושוב ובכל פעם נשמע כאילו הא צועקת אותם בפעם הראשונה. אשר ניגש אלי ולוחש 'אני מנחש שיש לה סיפור קשה עם המשטרה'.

המבוגרים בחזית מול המשטרה

במשך שלושה ימים היינו שם עשרות צעירים  וכמה מבוגרים. גם המשטרה הגיעה בשתי ניידות אבל לא הפריעה. ביום הרביעי השוטרים הפתיעו אותנו. הם הגיעו בכוחות מתוגברים, לפחות כפול ממספר המוחאים. הגיעו מגוונים מבחינת ייצוג יחידות המזוהות עם כוח וכוחנות – יס"מניקים ומג"בניקים שהוזנקו בשני רכבים.

אני מודה, זה היה מראה קשוח. דאגתי. ארבעה חמישה שוטרים צעדו לעברינו. ראיתי בשפת הגוף שלהם שהם מוכנים לקרוע אותנו, אלוהים ישמור! פנים זועפות, מבט קר, חזה מתוח וקול סמכותי שלא משתמע לשתי פנים: "אתם לא יכולים להיות פה! לרדת לכיכר…יש לכם שלוש דקות!" אמר מי שהציג עצמו כ"מפקד האירוע"  "מיד! יש לכם שלוש דקות" חזר וזז אחורה ואחרים אחריו לקחו צעד אחורה.

הסתכלנו אחד על השני כאילו קראנו את המחשבות אחד של השני ונשארנו קפואים במקום. שניות ספורות אחר כך אתקלט לקח את המגפון וצעק: "גם אני, גם אתה, כולנו סלמון טקה" וכולם אחריו בקול שנדמה היה שלא רק שי ניצן שומע – אלא כל שכונת רמות שומעת. בבת אחת עטו עלינו השוטרים ומפקד האירוע ניגש לאתקלט והורה לו לבוא לניידת.

הסתכלנו אחד על השני ונשארנו קפואים במקום. שניות ספורות אחר כך אתקלט לקח את המגפון וצעק: "גם אני, גם אתה, כולנו  סלמון טקה"

אתקלט הוא מהמנהיגים השקטים, ניסה את כוחו להסביר לשוטרים על הזכות לקיים משמרת מחאה: "מותר לנו עד  50 איש ועד שעה 23:00, ללא אישור משטרה." אבל השוטרים התארגנו פיזית להפעיל כוח, הוא ראה כמו שכולנו ראינו  לאן זה הולךוהלך בכוחות עצמו לניידת. תוך כדי הוא צעק : "לא עשיתי כלום, לא עברתי על שום חוק. אתם תמשיכו, אל תבואו " כי ראה שכולנו הלכנו אחריו לניידת. ידענו שקוראים לו אתקלט, אבל זהו. לא ידעתי מה שם משפחתו ובטח שום פרטים מזהים נוספים בשביל לספר לעורכי הדין שייצגו אותו.

רובנו לא מכירים אחד את השני רק בשמות פרטיים. אבל ככל שעוברים הימים אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים של המשתתפים בהפגנות. סיפורים אישיים או סיפורים של בני משפחה או חברים. לאט לאט גם התגבשה קבוצה מגוונת, לא רק יוצאי אתיופיה אלא גם חמוטל, אריאל וכרמל והם נחושים בדיוק כמונו.

האופטימי: התחזקות של הברית

את אריאל עצרה המשטרה ביום החמישי למחאה יחד עם עוד ארבעה משתתפים. עצרו כי ראו אותו קורא: "שי ניצן מה לך נרדם" וכולם צעקו אחריו. אריאל סיפר שבחקירה שאלו אותו "מה אתה עושה איתם? אתה באמת תומך בהם?" הוא מספר שזה לא פעם ראשונה שהוא מעוכב בגלל שהוא "תומך באתיופים", ושבכל פעם מציעים לו לעבוד איתם כסוכן, כלומר משת"פ. לתפיסתם הרי לא יכולה להיות ברית אמיתית בינו, הלבן לביננו האתיופים.

מה שאופטימי, על אפם ועל חמתם, במשמרת המחאה מול שי ניצן – היא ההתחזקות של הברית הזאת. כל ערב מגיעים לפחות שליש לבנים. יש שתי נשים מזרחיות שעומדות איתנו לפעמים. אחת תרמה סלוגן: "זוכרים את הנופלים, בין דם לדם לא מפלים". כל ערב מגיעים מבוגרים תושבי השכונה מצויידים בכיבוד קל ותה. "בשביל הגרון, שלא יכאב לכם" אמרה אחת מהן.

זה לא פעם ראשונה שהוא מעוכב בגלל שהוא "תומך באתיופים", ושבכל פעם מציעים לו לעבוד איתם כסוכן, כלומר משת"פ

לאט, לאט, בלי ששמנו לב נבנה כוח חזק מול המשטרה. הצעירים נפלאים וחזקים, אבל אנחנו משתדלים שהם לא יהיו בחזית, במיוחד כשהשוטרים מתקרבים אלינו. אנחנו המבוגרים נדחפים קדימה כשיש חיכוך עם המשטרה. וכן, כל אחת מאיתנו יודעת שהיא עלולה להיות מעוכבת מעצם העובדה שאנחנו מתנגדות לניסיון של המשטרה לקפל אותנו משם.

ערב ערב הם מנסים לדכא את המחאה שלנו, אבל ערב ערב אנחנו מבטיחים שכל עוד הדרישה שלנו לוועדת חקירה לא נענית – אנחנו נמשיך להיות כאן, ובכל מקום שאפשר ללחוץ.  כל יום. וכולם צועקים ביחד, הכי חזק שאפשר: "כל יום!"