"תכופות נאמר כי הטרור יכול להפעיל שליטה מוחלטת רק על בני אדם המבודדים זה כנגד זה, ולפיכך אחת הסוגיות שאיתן חייב שלטון טוטליטרי להתמודד היא יצירתו של בידוד מעין זה…" 

את הפסקה הפותחת במילים אלה מספרה של חנה ארנדט "יסודות הטוטליטריות" (עמ' 694) צייצה השבוע בטוויטר שלה נעה לנדאו, הכתבת המדינית של "הארץ". אם יש דמות שאני מרבה לחשוב עליה בימים טרופים אלו, זו ארנדט. מדינת ישראל נמצאת בשני משברים הרי גורל, שניים ולא אחד: משבר וירוס הקורונה והמשבר החוקתי (שיש לו המון היבטים נוספים מעבר למשפטיים החוקתיים). נדמה שהמדינה מתנהלת, בלא מעט מובנים, כמעין ניסוי חברתי עצום אשר בא לאשש כמעט אחד לאחד את מה שטענה ארנדט לפני עשורים רבים.

ספרה של ארנדט הוא אמנם דיון פילוסופי על מקורות הטוטליטריות אשר נשען על ניתוח היסטורי של שתי הדיקטטורות בנות זמנה – הנאציזם והסטליניזם – אבל הייתי מוכן לשלם לא מעט כדי להקים אותה מקברה ולהראות לה את הניסוי שנערך כעת בישראל 2020, ואיך כמעט כל אלמנט שלו מתאים כמו כפפה ליד לדברים שנכתבו על ידה, בשינויים ההכרחיים.

כפי שמראה שם ארנדט, השלטון הטוטליטרי זקוק לצורך עלייתו ולהמשך שלטונו לשני אויבים: האחד חיצוני, והשני – אויב פנימי, אשר מונע ממנו או מפריע לו להילחם באויב החיצוני. באמצעותם הוא משיג את הנאמנות המוחלטת. אחד האמצעים העיקריים להשגת מטרה זו, העמדת שני אויבים מול הציבור, היא התעמולה והשקר.

 השליט הטוב והמיטיב נלחם בקורונה

אתמול, בשעמום של שישי אחה"צ סגור בבית, בעודי מתלבט אם לחפש סדרה בנטפליקס או להמשיך לקרוא ספר, הוביל אותי שיטוט אקראי בטוויטר למחוזות ההזיה של אנשים הנקראים גדי טאוב או שמחה רוטמן.

אתה קורא הדברים שנכתבים על ידם, אחד מחזיק בתואר של מלומד מאוניברסיטה מכובדת בישראל, השני ברישיון עריכת דין, והתחושה למקרא הדברים מאפשרת לחוות בצורה כמעט בלתי אמצעית את מה שהרגישה אליס כאשר הגיעה לעולם המדומיין של לואיס קרול. בקונפיגורציה הנוכחית המדובר בעולם המדומיין של זוג מפיצי שקרים אלו ואחרי, רבים, רבים מדי, הנוהים אחריהם.

שלטון הטוטליטרי זקוק לצורך עלייתו ולהמשך שלטונו לשני אויבים: האחד חיצוני, והשני – אויב פנימי, אשר מונע ממנו או מפריע לו להילחם באויב החיצוני. באמצעותם הוא משיג את הנאמנות המוחלטת

בשישי בבוקר כותב גדי טאוב את המשפט השקרי הבא בטוויטר: "אז מסתבר שבג"צ הגביל את האיכון שנועד לאתר את התפשטות הקורונה. מה שהזכיר לכולנו שישראל היא לא בדיוק דמוקרטיה". נכון לכתיבת שורות אלו היו לציוץ כמעט 1,000 לייקים והיד עוד נטויה. ההקשר ברור ומהודהד משך יום שלם, אצל כל מאמיניו הרבים: בג"צ מנע מהשליט העליון (הטוב והמיטיב) להילחם בנגיף הקורונה. והנה יש לנו, כפי שהפליאה ארנדט לתאר, בדיוק את שני האויבים הנדרשים. אחד הוא  האויב החיצון – הנגיף – שהמנהיג העליון עושה ככל יכולתו להילחם בו, והשני הוא בג"צ, האויב מבפנים המפריע לאותה מלחמה.

טרם ההפרכה של השקרים של טאוב מתחייבת הערה מקדימה. טאוב בעיני אינו בן שיח לכלום. הוא מצהיר והצהיר בריש גלי בעמוד הטוויטר שלו, בפעמים שנתפס מפיץ דברי שקר, כי למעשה אין לו מושג אמיתי על מה הוא מדבר. אני מתבייש שעיתון "הארץ" מעניק לו במה להשמיע את דבריו, לא בגלל דעותיו (שהן דעות לגיטימיות כמו כל דעה) אלא בגלל שהוא דמגוג שהאמת אינה נר לרגליו, בלשון המעטה.

אם בכל זאת בחרתי כאן להתייחס לשקר הבוטה שלו לגבי בג"צ, היא כי יש אנשים שעדיין אינם עיוורים לחלוטין להבדל בין אמת לשקר, וגם הם מוכנים לקנות ממנו את אותה תעמולה. להתפשטות של תעמולה ושקר יש, כפי שראינו, השפעה עצומה על החיים, במיוחד בתקופות משבר.

הוועדה פוזרה באמצע ההליך 

הדיון בבג"צ לא עסק ולו בפסיק מתוכן התקנות אשר הסמיכו את השב"כ לבצע מעקב דיגיטלי (ולא רק איכון) של חולי קורונה. ההליך שקדם לבג"צ היה (בתמצית) כדלקמן: בפני הממשלה היתה אפשרות להפעיל את השב"כ לעניין זה בשתי דרכים. הדרך האחת שהיא הדרך העדיפה אשר גם נבחרה בתחילה על ידה היא לפי סעיף 7 (6) לחוק השב"כ. סעיף זה מסמיך את הממשלה להוסיף תפקיד לרשימת תפקידי השב"כ המוגדרים בחוק, וזה הנוסח שלו : פעילות בתחום אחר שקבעה הממשלה, באישור ועדת הכנסת לעניני השירות, שנועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה;

אנו רואים כי הוספת תפקיד לשב"כ מחייבת אישור של הכנסת לענייני השירות שהיא למעשה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כאמור הממשלה העדיפה לנקוט בדרך זו, וביום שני בצהרים, כשעתיים לפני השבעת הכנסת ה-23, הגישה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ה-22 את הנוסח של התקנות אשר מרחיבות את סמכות השב"כ לגבי המעקב הדיגיטלי. הוועדה החלה לדון בנוסח אבל בשעה 16:00 באותו יום פקעה כהונת הכנסת ה-22 (עם השבעת הכנסת ה-23) ולא ניתן היה להשלים את המלאכה.

והנה יש לנו בדיוק את שני האויבים הנדרשים: אחד הוא  האויב החיצון – הנגיף – שהמנהיג העליון עושה ככל יכולתו להילחם בו, והשני הוא בג"צ, האויב מבפנים המפריע לאותה מלחמה

מכיוון שמשיקולים פוליטיים סירב יו"ר הכנסת לאפשר הקמת ועדה מסדרת שתוכל לבחור ולאשר במליאה ועדת חוץ וביטחון לכנסת ה-23, לא ניתן היה פרקטית לאשר את התקנות במסלול של חוק השב"כ.

או אז ביום שני בערב (אור ליום שלישי) בחרה הממשלה בדרך השניה (אשר אזכיר מראש הייתה פחות עדיפה על הממשלה) והיא תקנות שעת חירום לפי סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה. סעיף זה מאפשר לממשלה להתקין תקנות חירום (שהתוקף שלהן הוא חוק לכל דבר ועניין) במצבי חירום. הסעיף הוא כל כך דרקוני עד כדי כך שהממשלה יכולה (בהסתמך על מצב חירום ויש לדעת שמצב חירום שורר במדינה קבוע מיום הקמתה) להתקין תקנות שעת חירום היכולות להפקיע את תוקפם של כמעט כל החוקים במדינה (למעט מספר חוקי יסוד) : " תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים.."

לכן נקבע באותו סעיף 39 כי הממשלה תמסור את התקנות בסמוך ככל האפשר להתקנה שלהן לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולכנסת עצמה ישנה האפשרות לבטל את התקנות בהחלטה של רוב חברי הכנסת. באופן זה, למרות שניתנה לממשלה, שהיא הרשות המבצעת ולא המחוקקת, סמכות כמעט בלתי מוגבלת להפקיע או לשנות כל חוק במדינה, נקבע בחוק עצמו כי הכנסת תבצע פיקוח (כגוף המייצג ישירות את העם הריבון) על הממשלה ותוכל להורות על ביטול התקנות. סעיף זה מבטא בדיוק את מהות המשטר החוקתי בישראל שהוא משטר פרלמנטרי בו הכנסת מבצעת (מלבד את תפקיד החקיקה) את התפקיד של הפיקוח על החלטות הממשלה, בוודאי על החלטות כה משמעותיות כמו שימוש בתקנות שעת חירום.

בג"צ לא נגע בשב"כ

בחזרה לדיון בבג"צ. כפי שנאמר, בג"צ לא התערב בפסיק בתוכן התקנות ולא התערב בפסיק בהחלטה של הממשלה להורות לשב"כ לבצע מעקב דיגיטלי על כל אזרחי המדינה. אף אחד גם לא ביקש מבג"צ (הח"מ היה אחד מהעותרים שם) להתערב בתוכן ההחלטה של הממשלה. בג"צ בכלל לא דן בשאלה האם ההחלטה להפעיל את השב"כ היא החלטה טובה או גרועה, שכן אין זה לא מתפקידו ולא מסמכותו.

מכיוון שמשיקולים פוליטיים סירב יו"ר הכנסת לאפשר הקמת ועדה מסדרת שתוכל לבחור ולאשר ועדת חוץ וביטחון לכנסת ה-23, לא ניתן היה פרקטית לאשר את התקנות במסלול של חוק השב"כ

בג"צ שאל למעשה שאלה אחת פשוטה, שאותה הצבנו בפניו העותרים – האם בוצעו ההוראות של סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה, כלומר האם ניתנה לכנסת האפשרות לפקח על החלטת הממשלה כפי שהחוק קובע. התשובה של המדינה שהשיבה לבג"צ היתה שלא, והמדינה נתלתה בתירוץ שהכנסת אינה מתפקדת באופן מלא (ראו השיקול הפוליטי לעיל). לכן בג"צ התחשב בתירוץ של המדינה ואמר שהוא נותן למדינה ולכנסת הזדמנות לקיים עד ליום שלישי הקרוב את מה שהחוק מחייב, פיקוח של הכנסת על מעשה כה משמעותי של הממשלה, מעקב דיגיטלי אחרי כל אזרח במדינה.

מה שבג"צ עשה אינו (כפי שמפיץ הדמגוג טאוב) הגבלת האיכון לשם מאבק בקורונה, אלא הורה למדינה ולכנסת לעשות (גם בשעת חירום זו) את הדבר האלמנטרי המתבקש: ציות לחוקי המדינה, ופיקוח של הכנסת על החלטת הממשלה. הכנסת יכולה, כפי שנובע מהחלטת בג"צ, להחליט ביום שלישי שהיא מאשרת את החלטת הממשלה ואת תקנות שעת החירום, או לבטל אותה. הסמכות הייתה ונשארה של הכנסת ובג"צ לא הורה דבר שנוגע לשאלה האם יעשה או לא יעשה שימוש בשב"כ.

חנה ארדנט לא תקום כבר מקברה לראות איך חלק מהנבואות שלה מתגשמות כאן. את נגיף הקורונה יש לכולנו תקווה שנצליח להדביר. אני מוטרד בעיקר מנגיף השקר שמפיצים דמגוגים כמו טאוב וחבריו, שהוא מסוכן לעתידנו לא פחות ואולי אף יותר מנגיף הקורונה. כאשר לאמת לא רק שאין משמעות, אלא שהיא רק יחסית לעמדה הפוליטית או לשירות המשטר, הדרך לטוטליטריות סלולה וברורה.