גם שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון יודע שסיכוייו להתמנות לנשיא העליון נמוכים. נכון לעכשיו, אין לו רוב בוועדה לבחירת שופטים וגם אם הפוליטיקאים יצליחו לשנות את הרכבה, זה ייקח זמן ואילו השעון של אלרון מתקתק.
לשופט שהפך ליקיר מחנה הימין, ימלאו בחודש הבא 68, מה שמותיר לו רק עוד שנתיים לכהן בעליון. מי שמכיר את אלרון מעריך שהמניע למהלך האנטי קולגיאלי שלו להתמודד על נשיאות העליון בניגוד לשיטת הסניוריטי הוא גם לא פוליטי. שיתוף הפעולה שלו עם הפוליטיקאים בנסיונות ההפיכה השלטונית הוא בסך הכל אמצעי מבחינתו להגיש למי שירק לו בפנים מנה עסיסית של נקמה.
את ההסבר למהלך החתרני שלו אפשר למצוא בספרי פסיכולוגיה. אלרון זוכר את הקמפיין שעשו נגדו חלק משופטי העליון כשהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ומועמד הפוליטיקאים לבית המשפט העליון. חלקם טענו אז שהוא לא קורץ מהחומר שממנו עשויים העליונים.
ההתנגדות לו וההעדפה של עמיתו רון סוקול, שהוא במקרה חתנו של השופט תיאודור אור על פניו, הרתיחה לו את הדם. היא מפעילה אצלו את כל הכפתורים של תחושת הקיפוח וחוסר השייכות. למעשה, אלרון סוחב איתו את המשקעים מהליך היבחרו גם היום. תחושת האיבה כלפי עמיתיו בבית המשפט העליון אפילו התגברה מאז שמונה והגיע לפסגה.
מאז שנבחר, הוא מספר לכל מי שרק רוצה לשמוע על כך שעמיתיו העליונים לא מזמינים אותו לשתות איתם קפה, מתעלמים מקיומו וממומחיותו ושהוא בעצם סובל מחרם. אלרון אם כך הוא הילד הדחוי שכועס על הילדים המקובלים שלא מצרפים אותו לשורותיהם. מזה שש שנים שהוא אוגר וסופג מהם יחס משפיל ועכשיו יש לו הזדמנות להחטיף בחזרה. זלזלו בו, פגעו בכבודו והוא עכשיו יראה להם מה זה, ושיישרף העולם. גם ככה הכל מתפרק פה.
אפשר היה לחוש אמפתיה כלפי אלרון. ההתנשאות והצביעות שמאפיינים את ראשי בית המשפט העליון לדורותיהם מקוממים. גבהות הלב שלהם ניכרת גם באולמות, כשהם דנים בחייהם של אנשים ומסתכלים עליהם מלמעלה. שופטי העליון אכן לא מצטיינים ביחסי אנוש. גם אם אלרון לא היה השופט המתאים ביותר לבית המשפט העליון, הוא לא היחיד. לפחות מאז שאני מסקרת את בתי המשפט מונו כמינוי פשרה לא מעט שופטים שלא קורצו מהחומר המתאים, אולם הם לא קיבלו את קבלת הפנים הקרה שאלרון זכה לה.
הבעיה היא שההתנהלות של אלרון היא לא עניינית ואפילו ילדותית. שופט, כל שכן נשיא בית משפט לא יכול להיות עסוק בנקמה באופן כל כך אובססיבי. האמת היא שגם את הקרב על כסאו בעליון ניהל אלרון באופן נטול פאסון. כל מי שנחשף למסרונים בין אפי נוה לאלרון (שלצערנו אסורים בפרסום), היה מתאכזב לגלות את סגנונו.
אפשר לצפות משופט לאמץ גישה יותר בוגרת ולהתעלות על עצמו. אלרון היה יכול לזכות באהדה גדולה בציבור רק מעצם זה שאינו שייך לקליקה, כפי שאדמונד לוי עשה, ולטפח את תפקיד האנדרדוג בדאגה אמיתית לחלשים.
אכן, השופט הוותיק ביותר הוא לא בהכרח האדם המתאים ביותר לעמוד בראש בית המשפט העליון ולשמש מנהיג ומגדלור. מרים נאור ואשר גרוניס הוכיחו זאת. ובכלל, אם הסניוריטי שיטה כל כך טובה, למה לא מאמצים אותה גם לתפקיד נשיא המחוזי והשלום. אולם מה שבטוח הוא שנשיא בית המשפט העליון לא יכול להיות אדם כל כך מריר ומתוסכל כמו אלרון, שמתייחס אל עמיתיו כאילו היו אויביו. למעשה, בעיני הוא בכלל לא יכול להיות שופט. הוא צריך ללכת הביתה.
