במשך חמישה חודשים הלכתי לישון כל ערב עם גברים שרצחו את בנות זוגם, וקמתי לעוד יום של גיהנום

לפני שבוע בערך, משהו בי התערער. הדיון המחודש ברצח המזוויע והבלתי נתפס של מיכל סלה החזיר אותי באחת לחודשי הסיוט שעברו עלי בבית המעצר. הלילות שבהם ממילא איני מצליח להירדם, התמלאו מחדש בזיכרונות על השיחות שקיימתי עם האסירים. שיחות שנחרטו עמוק במוחי, ושאני מודה – לא חשבתי שאעלה אותם על הכתב. 

אחרי כמה ימים של חוסר שינה וסיוטים של ממש, החלטתי לערוך מחדש את הפרק שכתבתי ביומן שלי על שהותי בבית המעצר ושנקרא "לישון עם רוצחים". בהתחלה, כשכתבתי את הפרק הזה על מיטת הברזל וליד שולחן הפלסטיק בתא מספר 4 באגף 4 בבית המעצר ניצן – לא חשבתי לכלול בו את דברי האסירים החשודים ברצח, שאיתם העברתי חמישה חודשים נוראיים. למה חשודים ברצח? פשוט כי מדובר בבית מעצר שבו רוב השוהים נמצאים בהליכים שונים של משפטם ודינם טרם נגזר.

מכיוון שמדובר בעצירים שמשפטם עדיין מתנהל, חלקם בחרו – ככל הנראה בעצת עורכי דינם – לא להביע חרטה או צער על המעשה שבו הם מואשמים. חלקם אף סברו כי בסוף המשפט יצאו זכאים או יוטל עליהם עונש קל. חלקם ניסו לתרץ את הפגיעה שפגעו בכך שהנשים לא היו ב"טלית שכולה תכלת" וכי במידה רבה אפשר לראות בהם קורבן של נסיבות שהביאו אותם לעשות את המעשה הנורא שעשו.

משה, אתה בטלוויזיה 

אחת מזכויות האסירים והעצירים בבית המעצר ניצן היא הזכות לצפות בטלוויזיה. באגף שבו שהייתי היה מכשיר טלוויזיה בכל חדר. צפינו בעיקר בערוצים המסחריים 12 ו-13, בתוכניות הריאליטי למיניהן. באחד הערבים שודרה תוכנית שעסקה באלימות נגד נשים והציגה סצנה של אדם שמאיים על אשתו. היה זה שחזור של אחת התקיפות של משה (שם בדוי), שלפני כמה שנים רצח את אשתו בדקירות סכין רבות. 

באותו לילה, כשהתחילה התוכנית החלו צעקות במסדרון. "משה, משה, תפתח מהר את הטלוויזיה, אתה מופיע שם". כן, אתם כבר בטח מבינים שאחד השכנים שלי בתא הסמוך הוא אותו משה. על המעשה המזויע שעשה הוא יושב בתא המעצר כבר למעלה משנה וממתין לגזר הדין שיקבע לו בית המשפט.  

זה מוזר לראות בטלוויזיה את סיפורו של אדם אשר במשך מספר חודשים אתה משחק איתו שש בש, יורד איתו לקנטינה, עוזר לו לקבל טיפול רפואי שנמנע ממנו ואפילו מנסה לנהל איתו שיחות חולין, בלי לגעת בסיבה שבגינה הוא נמצא שם.

משה הוא אדם גדול מימדים, בערך פעמיים רן. נראה כמו D9 וגורם לכל אחד שמנסה להסתבך איתו לחשוב פעמיים. הוא גם אדם שמבשל ארוחות צהריים וערב לחבריו לתא, וכשחסרים מצרכים לאחד האסירים הוא משלים מהמחסן הפרטי שלו. ניגוד משווע למעשה שהוא עשה, לדמות האמיתית שלו – אדם שרצח אדם אחר בצורה לא אנושית. 

משה הוא אדם שמבשל ארוחות לחבריו לתא, וכשחסרים מצרכים לאחד האסירים הוא משלים מהמחסן הפרטי שלו. ניגוד משווע למעשה שהוא עשה

התוכנית הסתיימה. שקט שרר בתאים. למחרת בבוקר אף אחד לא ניגש למשה להתעניין איך זה עבר מבחינתו. אחרי כמה שעות החלטתי לנסות. "זה בסדר", הוא אמר, והמשיך לקחת שאיפות עמוקות מאחת הסיגריות הבלתי נגמרות שלו. "לא חשבתי שיעשו משהו אחר. שיהיה להם לבריאות". 

יום או יומיים לאחר מכן, באחד הרגעים שבהם נוצרת שיחה בין אסיר אחד לרעהו, סיפר לי משה את גרסתו למה שהביא אותו בסופו של דבר לשבת בתא מעצר ולהמתין לגזר דין, אשר צופה לו שנים רבות בכלא. נדהמתי לשמוע כי המושג "האשמת הקורבן" היה מוטיב מרכזי בסיפורו. 

במשך שעה ארוכה גולל משה את קורות חייו, תיאר את הקשר עם בנותיו ואשתו ואת הסיבה שהביאה אותו לדקור אותה בעשרות דקירות סכין. חרטה לא היתה שם, אפילו לא לרגע אחד. מה כן היה שם? ניסיון להסביר שלא היתה לו ברירה, שלא היתה לו כוונה, שהוא לא ידע מה הוא עושה. 

לכל אורך השיחה נדמה היה כי הוא מנסה להסביר את גרסתו בדרך שתאפשר לו לבקש עונש מופחת על המעשה שעשה, ויתכן שאף יצליח בכך.

במהלך החודשים שבהם חיינו אחד ליד השני, סיפר לי משה לא מעט פעמים על היחס של משפחתו אליו. אמר שהבנות מסיתות את אחיו נגדו רק בשביל שיקבלו בירושה את הבתים והרכוש שהשאיר. טען שבשיחות טלפון עם חבריו הם אומרים שהבנות מנסות להרעיל את כל מי שהכיר אותו, וזאת כחלק מהמאבק המשפטי והתביעה האזרחית שהן מתכננות נגדו. 

וכל זה, כאמור, בלי אף מילה שממנה ניתן יהיה להבין שהמעשה שעשה היה טעות ושהוא מצטער. 

טקטיקה של שתיקה 

אחד המקרים הקשים לי במיוחד היה של דורון (שם בדוי), שהתגורר איתי בחדר 4. בכל לילה הוא היה מניח את סידור התפילה לאחר ששהה כ-14 שעות בבית הכנסת באגף, מטפס למיטה, לעיתים צופה בטלוויזיה ולעיתים פשוט נרדם. 

הוא סוגר בכלא כמעט 10 חודשים שבהם מתנהלים דיונים משפטיים בתיק שבו הוא נאשם ברצח אישתו הצעירה ביריית כדור לראשה. כששמעתי על הרצח של מיכל סלה נזכרתי בדורון. התינוקת שלו היתה בת כמה חודשים בעת שרצח את אמא שלה, אישתו.

דורון עלה מאתיופיה בגיל שבע. הוא התגורר בנתניה עם משפחתו, עשה בגרות ושירת כחייל קרבי. לאחר מכן התגייס למשטרה, שם קיבל את האקדח ששימש אותו אחרי מספר שנים לביצוע המעשה הנורא שעשה. 

גם הוא, כמו משה, לא מכחיש את עצם המעשה אבל גם לא סיפר מה היה שם, סביר להניח שהוא בחר בטקטיקה של שתיקה שבשל העובדה שהוא עדיין עציר שמשפטו מתנהל. אולי חשש כי דברים שיאמר יגיעו לגורמי התביעה שישתמשו בהם נגדו.

במהלך החודשים ששהיתי לצדו, נדמה היה כי דורון כלל לא מכיר בחומרת הרצח. הוא חזר ודיבר על כך שבסוף המשפט יצא זכאי. בשלב מסויים, עם התקדמות הדיונים הודה כי הוצעה לו עסקת טיעון שלפיה יודה ברצח ועונשו יגזר ל-20 שנה. הוא סירב לקבל את העסקה בטענה כי אינו אשם וכי לא רצח את אישתו. הדיבורים בינו לבין האסירים בחדר נסובו על השאלה כיצד יכול חייל קרבי לשעבר ושוטר מנוסה לפלוט בטעות כדור שפגע בדיוק כה רב בראשה של אשתו.

הדיבורים בינו לבין האסירים נסובו על השאלה כיצד יכול חייל קרבי לשעבר ושוטר מנוסה לפלוט בטעות כדור שפגע בדיוק רב בראשה של אשתו

בכל תקופת השהייה המשותפת שלנו לא שמעתי ממנו ולו מילה אחת של צער על המקרה, לא חרטה על אובדן חיי אישה צעירה, שום מילה על הסבל הבלתי נתפס שנגרם למשפחתה. 

נחום, אין מה להפסיד

בתא מספר 8 חי כבר שנה בדיוק נחום (שם בדוי). הסיפור שלי איתו היה מורכב. כשהגעתי לאגף הכירו בינינו. הוא אמר שמכנים אותו "נחום, אין לי מה להפסיד". בשל גילו המבוגר ומצבו הבריאותי, הוא צפוי לסיים את חייו בכלא. 

התחלנו לרדת ביחד לפחות פעמיים ביום למרפאה לקבל טיפול, שיחקנו שש בש והכנו יחד אורז ושאר בישולים. באחד הערבים הוא שאל אותי איפה אני מתגורר. עניתי, והחזרתי בשאלה. הוא ענה. 

בגילוי לב סיפרתי לו על קבוצת אמהות חד הוריות מהיישוב שלו שבמשך תקופה ארוכה עבדתי איתן. שיתפתי אותו שנוצרו בינינו קשרים חזקים והוספתי שלפני כמה חודשים נסעתי להביע תנחומים בשבעה של אחת מחברות הקבוצה, שאחותה נרצחה על ידי בן זוגה לשעבר.  

"אני הולך לספר לך משהו ואני מקווה שלא תהיה בהלם", אמר לי נחום. "אני האיש שרצח אותה". לא להיות בהלם? הייתי בשוק טוטאלי. שוב ראיתי את הדיסוננס הבלתי נתפס בין הסיפורים ששמעתי בתקשורת ומפי בני המשפחה לבין האדם שפגשתי בבית הסוהר.  

נחום לא הסתיר את המעשה שעשה. הוא טען שלא היתה לו ברירה, ושהוא החליט להפסיק את ההתעללות השיטתית של גרושתו בבנותיו ובו. אחר כך התברר לי שאת הדברים הללו טען גם בפני חוקרי המשטרה. 

נחום לא הסתיר את המעשה שעשה. הוא טען שלא היתה לו ברירה, ושהוא החליט להפסיק את ההתעללות השיטתית של גרושתו בבנותיו ובו

באחד הימים סיפר לי כי חלק מהדברים שמוצגים בתקשורת לגבי היחס הקשה ששורר בין בנותיו אליו אינם כפי שהם נראים. לראייה טען שבכל שבוע מגיעים לבקרו בני משפחתו, ויחד איתם אחת או שתיים מבנותיו.

זיכרונות וסיוטים כדרך קבע 

באגף שלנו היה עצור גם צעיר אריתראי כבן 25 שהגיע לישראל לפני מספר שנים. הוא נדד ברחבי הארץ בחיפושיו אחרי עבודה ובסופו של דבר התמקם באזור מדינת תל אביב. הצעיר חשוד בכך שאנס, שדד ותקף באכזריות אישה, שעד היום לא חזרה לעצמה בעקבות המקרה.

הבחור הצעיר שכמעט ולא דיבר, בין השאר עקב קשיי השפה, היה מתפרץ פעם בכמה ימים ומנסה להסביר שזה לא הוא, שהוא לא אשם. זאת למרות שכל האסירים באגף הזכירו לו שיש צילומים של מצלמות אבטחה ועוד עדויות. הוא בשלו. 

הבחור הצעיר שכמעט ולא דיבר היה מתפרץ פעם בכמה ימים ומנסה להסביר שזה לא הוא, זאת למרות שהאסירים הזכירו לו שיש צילומים של מצלמות אבטחה 

יכולתי להבין קצת יותר טוב מיהו כאשר בטלוויזיה היו מוקרנות סצנות של אלימות בסרטי אקשן או במהדורות החדשות. או אז הוא היה מתעורר ומספר על המריבות, המכות והאלימות שהוא, חבריו ובני משפחתו היו מעורבים בהם אחרי שהשתכרו בערבים עד אובדן השליטה. 

כולנו קיווינו שהאישה שתקף, ששוכבת מחוסרת הכרה כבר חודשים רבים בבית החולים תצליח לצאת מזה, אבל באותה נשימה ממש "איחלו" האסירים לצעיר שבסופו של יום הוא יואשם לא רק על אונס, שוד ותקיפה חמורה – אלא על הרבה יותר מזה.

במשך חמישה חודשים הלכתי לישון עם גברים שרצחו את בנות הזוג שלהם, את הנשים לשעבר, או נשים אקראיות. פגשתי בכלא רוצחים שאם הייתם רואים אותם בכל מקום אחר, הייתם בטוחים שהם האנשים הכי נורמטיביים בעולם. עם חלקם הצלחתי לעבור את התקופה הקשה בצורה טובה, כמעט חברית. מאחרים ניסיתי לשמור מרחק. ולמרות הפחדים, הצלחתי לקום בכל בוקר ולאסוף את עצמי לעוד יום אחד של גיהנום.  

כיום, במרחק של כעשרה חודשים לאחר שעזבתי את כלא ניצן אני עדיין לא מצליח לישון בלילה. הזיכרונות והסיוטים הפכו לדבר של קבע וכל סיפור חדש של רצח ואלימות מחזיר אותי לימים הנוראים הללו.

לקריאה נוספת ביומן בבלוג שלי: https://socialtraveller.blog/