כתבה זו הינה כתבת לוויין, המשתייכת לסדרת כתבות שלמה בנושא לחצי הכרייה של כיל בשדה בריר
הליכי הכרייה, עיבוד הפוספטים וייצור הפסולת שלהם בישראל מתרחשים במרחק רב יותר מישובים מאוכלסים, בניגוד לארה"ב או תוניסיה למשל. גם מאגרי הענק לא ממוקמים בקרבה לאזורי מגורים, והפוספוגבס לא מושלך לים. אבל האמת היא שאי אפשר לקבוע עד כמה מרחיקות לכת השלכות הזיהום הנגרם כיום משרשרת הייצור כולה, ועד כמה הוא מסכן את תושבי הדרום, מהסיבה הפשוטה שהן לא מנוטרות ולא נחקרות במלואן.
בדוח מסכם שערך המשרד להגנת הסביבה ב-2017 בנוגע לרגולציה של "תחום חומרים מסוכנים – פסולת מסוכנת", לא נמצא שום אזכור לפוספוגבס. (זאת בניגוד לאמור במסמך המדיניות של האגף לחומרים מסוכנים מ-2014 שקבע כי "פסולת פוספוגבס ופסולת הבוצה מתהליכי טיפול בשפכים מוגדרות כפסולת מסוכנת לפי התקנות וזאת מאחר שהן מכילות חומרים מסוכנים"). על פי הדוח, "בישראל מיוצרים מדי שנה כ-350 אלף טון פסולת מסוכנת". מה בנוגע למיליוני הטון שכיל-רותם מייצרת בשנה? הם פשוט לא קיימים.
הנטייה המשונה להתעלם מהמתרחש מובילה לכך שלא מתקיים שום דיון ציבורי על השפעת כריית הפוספטים על עתיד הסביבה והבריאות של כולנו. קריסת הבריכה בנחל אשלים היתה צריכה להוות לפחות תמרור אזהרה חמור, לנער מישהו במשרד להגנת הסביבה לחשיבה מחודשת בנוגע לתוצרי הלוואי של הכרייה. אולי אפילו לצמצם, זמנית, את המשך הכרייה והייצור.
במקום זאת פקידי הציבור ממשיכים לקדם ביחד עם כיל את הכרייה בשדה בריר ומאפשרים להם את המשך תפעול "בריכה 5", שהחליפה את הבריכות המושבתות.
על פי הדוח, "בישראל מיוצרים מדי שנה כ-350 אלף טון פסולת מסוכנת". מה בנוגע למיליוני הטון שכיל-רותם מייצרת בשנה? הם פשוט לא קיימים
האלמנטים הייחודים בהרכב הקרקע והמיקום של אזורי הכרייה והתעשייה, משפיעים על אזור בעל חשיבות אקולוגית עצומה לישראל. ב-2019 ערך מוסד שמואל נאמן מחקר שנועד לעצב תוכנית אב לפיתוח אזור התעשייה של מישור רותם. החוקרים שוחחו עם סגנית מנהל מחוז הדרום במשרד להגנת הסביבה, ליאורה גולוב, שהסבירה להם כי נושא מרכזי בעייתי הוא "זיהום מקורות המים הנובע בעיקר מבריכות אידוי לא אטומות (של כיל-רותם ופריקלאס, עוד חברת בת של כיל, וחיפה כימיקלים; נ.ח.) וממערומי פסולת. האזור הוא סדוק והזיהום מגיע לכיוון ים המלח עד עין בוקק. זיהום מקורות המים התחיל לפני שנים רבות כשלא התקיימה תקינה בנושא זה".
היא אישרה שהמשרד לא בודק את ההשפעות הסביבתיות שעלולות להיות למפעלים שמוקמים באזור, כשאמרה ש"בעת הקמת מפעלים חדשים תדחה הדרישה לתסקיר השפעה על הסביבה לשלב הבנייה בפועל של המפעל, כך שניתן יהיה להתקדם ולאשר תוכניות חדשות".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר כי "אכן קיים חשש לזיהום מקורות מים שמקורו בבריכות ישנות, שאינן אטומות. נבהיר: אין היום בריכות אידוי פעילות ללא איטום, וכלל בריכות האידוי של מפעלי מישור רותם פועלות בהתאם להוראות תקנות המים. בעניין בריכות אידוי ואגירה: בריכות מפעל רותם הישנות, שאינן פעילות כיום, צפויות לעבור בקרוב הליכי שיקום". (למסמך התגובות המלא).
אריק צוריאלי מרשות המים אמר לחוקרים כי "מיקום בריכות האידוי במישור רותם אינו טוב ויוצר סיכונים. האזור הסמוך לבריכות המקומיות הוא בעל רגישות גבוהה. אופי החומרים שבבריכות מסייע מאוד לסדיקת הקרקע ולחלחול למי התהום. אסון נחל אשלים לפני שנתיים נבע מתקלה שהעידה על ליקויים בבניית הבריכות והדפנות. גם אזור החולות יכול להיות מקור לחלחול מזהם".
גם על פי צוריאלי, לא רק שהזיהום לא מצטמצם – הוא הולך ומתגבר. אקוויפר "יהודה" (מאגר המים התת-קרקעי "חבורת יהודה" של אגן הר הנגב ומדבר יהודה; נ.ח.) "הזדהם במהלך עשרות השנים האחרונות. עין בוקק הנמצא במוצא של 'יהודה', מליחותו עלתה משמעותית ב-20 השנים האחרונות והוא למעשה מזוהם. גם נחל זוהר מתאפיין בעליה משמעותית בזיהום".
המסמך הרשמי היחיד של המשרד להגנת הסביבה שעוסק ישירות בזיהום הייחודי של מפעלי כיל-רותם, הוא אותו מסמך של האגף לחומרים מסוכנים מ-2014, שמבקש לקבוע מדיניות ברורה בנושא "טיפול בפסולת השוטפת ממפעלי ייצור חומצה זרחתית".
מוסבר בו כי פסולת הפוספוגבס "מאופיינת ב-PH חומצי, שגורם להגדלת מסיסותן של המתכות הכבדות מהפסולת ומאפשר את הסעתן מהערמות אל הסביבה וזיהום מי התהום… ריכוז האורניום בפוספוגבס הינו פי 10 מאשר בקרקע וריכוז הרדיום בפוספוגבס הינו פי 60 מאשר בקרקע… פסולת פוספוגבס ופסולת הבוצה מתהליכי טיפול בשפכים מוגדרות כפסולת מסוכנת לפי התקנות וזאת מאחר שהן מכילות חומרים מסוכנים: חומצה זרחתית ומתכות כבדות (כגון ארסן, ניקל, כרום, קדמיום ואבץ)". רדיום יכול לנדוד הרחק, כשצמחים, בעלי חיים ובני אדם סופגים אותו אל המערכות שלהם.
כיום, הוקם בבריכה 5 ובסביבותיה מערך מעקב המתבצע על ידי "מעגלי ניטור" הכוללים קידוחי ניטור עם גלאים אלקטרוניים, מדי לחץ ופיאזומטרים, זאת על מנת לוודא שאין דליפות. בנוסף, קיימים אמצעי ניטור על גדרות המתקנים, כדי להתריע בפני עובדי החברה על חריגות באוויר של חומרים מסוכנים מעל לערכי הסיכון המותרים.
על פי חוות דעת מומחה שניתנה במסגרת תביעה ייצוגית של עו"ד אסף פינק המייצג תשעה מתושבי עין תמר נגד כיל-רותם, העוסקת בקריסת בריכה 3 וזיהום נחל אשלים, "לבריכות מוזרם פוספוגבס מעורבב עם מים. הפוספוגבס עצמו מכיל שאריות של חומצה גופרתית, זרחתית והידרופלאורית, מתכות כבדות וחומרים רדיואקטיביים".
בתשובה לשאלות שנשלחו לרשות המים נמסר כי נכון להיום, "ההערכה מדברת על נפח של כ- 175 מלמ"ק זיהום האגור בתת הקרקע. הזיהום מרוכז בתת אקוויפר תצורת צפית שבחבורת יהודה וקיימים אופקים שעונים בשכבות העליונות….הקבורות מתחת לבריכות האידוי".
בנוגע לזיהום במעיינות נמסר כי "רשות המים מודדת שפיעות ומבצעת דיגומי מים בעינות צין-עקרבים ובוקק באופן קבע מספר פעמים בשנה. הוצאת הזיהום מהמעיינות תימשך שנים רבות. לזהם – קל. לאתר את הזיהום, לתחם ולנקות – תהליך ארוך, יקר ולחלוטין לא פשוט". (למסמך התגובות המלא).
פסולת יבשה?
כדי להבין עד כמה מזוהמים אותם "מים" ב"בריכות", צריך להתעמק עוד יותר בהליכי הייצור. הפקת חומצה זרחתית מסלעי הפוספט נעשית באמצעות חומצה גופרתית חזקה המיוצרת גם היא במפעלי כיל-רותם. סלע הפופסט מיובש, נגרס ו"מותקף" בחומצה הגופרתית ואז נוצרים החומצה הזרחתית והפוספוגבס.
לכיל-רותם יש שני סוגים של מפעלי ייצור: סוג אחד עובד ב"שינוע רטוב" והשני בשיטה שנקראת "שינוע יבש".
ב"שינוע רטוב", החומצה הזרחתית נוצרת בריאקטור כימי שמסנן החוצה את החומצה הזרחתית כשהיא נקייה משאריות סלע פוספט. הנוזלים הרעילים, רפש החומצה יחד עם הפוספוגבס, מוזרמים אל המאגרים החיצוניים, המכונים "בריכות האידוי".
הפוספוגבס שוקע בתחתית הבריכות, והתמיסה החומצית, שמכילה בין 2 ל-3 אחוז תחמוצת זרחן, נשאבת בחזרה לסינון ושימוש. לתחמוצת הזרחן יש ערך כלכלי רב עבור כיל. החברה משתמשת בה בייצור דשנים, והיא מהווה חומר מסוכן בפני עצמה.
הפוספוגבס ששקע, משמש להגבהת הבריכות על ידי בניית הסוללות כלפי מעלה ופנימה. הבריכות פועלות בסבב: בזמן שבריכה אחת מתמלאת בפוספוגבס, הנוזלים יופנו לבריכה אחרת כדי לאפשר את הערמת הפוספוגבס והגבהת הבריכה עוד ועוד. זוהי שיטה המכונה על פי כיל, "בניית הר געש".
כך נוצרות "סוללות" (כפי שקרא להן השר אלקין), או גבעות של פוספוגבס שיובש שהולכות ונערמות, ועליהן ממוקמות הבריכות הנוכחיות. בשטח המפעלים ישנם חמישה מאגרים. "בריכה 3" היא המאגר שקרס, ובריכות 1-2 הושבתו גם הן.
בריכה 5 שקיבלה מאז 2017 אישורי הגבהה, ממוקמת בשטח הנמצא בגובה של כ-390 מטר מעל פני הים, עם אישור נוכחי להגבהה של 15 מטרים נוספים. היא מתפרשת על פני כ-65 אלף מטרים רבועים ובניגוד לבריכות האחרות, היא תוכננה בשיטה המאפשרת הזנה והגבהה של הבריכה באותו הזמן ("שיטת הטבעת ההיקפית").
עבור הפקת החומצה הזרחתית, מתקני הייצור של כיל-רותם דורשים כמות אדירה של נוזלים שנאגרים. החברה חייבת את הבריכות כדי לחזור ולמלא אותן בנוזל. בכל פעם שיש תקלות במתקנים, החברה נאלצת לשחרר את הנוזלים לבריכות.
על פי סמנכ"ל חומצות ואנרגיה של כיל-רותם, במתקן לניקוי החומצה למשל, ישנן מספר תקלות על בסיס יומיומי. בכל פעם שהוא נתקע, החברה מרוקנת ממנו את כל הנוזלים. בכל שלב בהליכי התפעול והייצור יכול להתרחש מה שנקרא בעגה המקצועית "פליטה", כלומר שחרור בלתי מבוקר של מזהמים לאוויר מהבריכות או מהמתקנים.
שיטת הייצור השנייה נקראת "שינוע יבש", אלא שהיא לא באמת יבשה. בין 10 ל-30 אחוז מתוצרי הפוספוגבס עדיין נוזליים כשהם מוצאים מהתהליך. לאחר שהפוספוגבס מופרד בריאקטור, הוא נשפך אל מסוע באורך ארבעה קילומטר שמוביל אותו אל הר הפוספגובס. המסוע מתנייד ככל שהחומר הולך ונערם. מכיוון שאבק פוספוגבס המסוכן מתפזר ברוח ויכול לנדוד למרחקים גדולים, נוהגים להרטיב את החומר כדי להקטין את פיזורו.
ההתייחסות להר הפוספוגבס כ"יבש" היא טעות נפוצה. כמות לא ידועה של נוזלים "כלואים" מצטברת במשך שנים תחת עשרות מיליוני הטון של החומר הרדיואקטיבי. יחד עם הפוספוגבס היבש שמתפרק, הנוזלים המכילים רעלים מסוכנים מסוגים שונים ממשיכים לחלחל אל הקרקע.
אני רוצה להסביר את התהליך", אומר פרופ' מינגלגרין, "זה גם קורה בהרי אשפה. כאשר שמים משהו מוצק אבל שמכיל הרבה נוזלים בערימה אדירה נוצר לחץ עצום על התחתית, וזה מביא לתהליך של סחיטה, כלומר סביר מאוד, שכאשר אתה הופך הר בגובה כזה, יתמצו נוזלים, שכשאתה מחזיק את החומר ביד, אולי לא יצאו לך שום נוזלים, אבל כשאתה מפעיל לחץ של מאות רבות ואלפי טון של ההר הזה, אז בתחתית מתמצים נוזלים – תשטיף שנוצר בתחתית ההר.
בזמן שהמשרד להגנת הסביבה מדגיש מאז האסון, בדיונים בוועדות התכנון את אמצעי הפיקוח והניטור שהוא השית על כיל-רותם בנוגע לאפשרות חלחול מבריכת התפעול מספר 5, מה שמתרחש עמוק מתחת לבריכות או בהר הפוספוגבס לא מנוטר. זו יכולה להיות אחת הסיבות (לצד זיהומים שמגיעים מבריכות נוספות של חברות אחרות במישור רותם) שממצאי הזיהום בנחלים ובאקוויפר לא זהים לחלוטין לתרכובות הכימיות שהמשרד להגנת הסביבה דוגם מבריכות התפעול הפעילות.