שפע האירועים הפוליטיים והביטחוניים וההד הרב שהם מייצרים מקשים לראות את התמונה הרחבה. כפי שטענתי כאן בראיון עם נתי יפת לפני כחודשיים, בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי אסטרטגי. העימותים הנוכחיים הם עוד ביטוי לפנים האחרות של העימות הישראלי-פלסטיני, שמשנה צורה.
מאז שנות ה-90, ועוד יותר מכך מאז שנת 2000, האיצה ישראל את התפשטותה המרחבית בגדה המערבית. הסיפוח דה-פקטו לא זוחל, הוא רץ. גם הסיפוח המשפטי, כפי שקרה למשל עם הכללת אוניברסיטת אריאל במל"ג הישראלי וביטול מל"ג יו"ש. צה"ל והשב"כ פועלים בחופשיות בכל רחבי הגדה ללא ההגבלות של הסכם אוסלו. שיתוף הפעולה עם משטר אבו מאזן הפך את הרשות הפלסטינית לקבלן משנה של ישראל.
למעשה בין הירדן לים התיכון יש משטר אחד, ישראלי. אין משא ומתן על יצירת גבול בין שתי הקבוצות האתניות שכל אחת מהן מהווה כמחצית האוכלוסייה. גם רצועת עזה נכללת במשטר הישראלי כיוון שישראל מפקחת על תושביה מבחוץ והם תלויים בה כפי שאסיר תלוי בשלטונות הכלא. במילים אחרות, הפלסטינים לא עומדים מחוץ למדינת ישראל, הם חלק ממנה. אכן, לא כולם בעלי אותו מעמד אזרחי. אבל כולם נתיני השלטון הישראלי. העימות הנוכחי הוא סוג של מרד אסירים בהנהלת הכלא.
המצב החדש יוצר בעיה לימין הישראלי. הימין האידיאולוגי רוצה להנציח את העליונות של המחצית היהודית באוכלוסייה. הוא רואה בדאגה את הישראליזציה של הפלסטינים הישראלים מחד ואת עליית המודעות האתנית שלהם מאידך. יש לציין שאין אלו תהליכים סותרים – אלא מזינים זה את זה. כדי להתמודד איתם הימין העביר את חוק הלאום. ועוד, אם בעבר הקבוצה היהודית האידיאולוגית עברה מישראל לשטחי 1967, כעת מתקיים גם תהליך הפוך.
החממה המתנחלית בגדה המערבית משגרת שלוחות לערים המעורבות בישראל במגמה מוצהרת 'לייהד' אותן. זה קורה בלוד, בעכו ויפו למשל. לא פלא שהעימותים האחרונים ברצועת עזה גלשו גם ליפו ולגליל וכך גם השבוע בלוד ובמקומות אחרים. רבים מהפלסטינים הישראלים היו השבוע בהר הבית לא רק כמוסלמים אלא גם כפלסטינים. שוחרי המקדש לא פועלים רק בשם העבר היהודי אלא כלאומנים שרוצים בלעדיות על המקום.
בניגוד לעבר, מה שמתחולל בין אזרחי ישראל יהודים וישראלים-פלסטינים לא מנותק מהשינויים שהתחוללו בזירה הפלסטינית. ישראל ומחמוד עבאס פירקו את החברה הפלסטינית כקהילה פוליטית מאורגנת. ממשלו הסמכותני והברוטאלי של עבאס מונע ביקורת ודמוקרטיזציה ומבסס את הוואקום הפוליטי. ההכרזה במארס על בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות יצרה ציפיות רבות, אך השעייתן בידי עבאס בלחץ ישראל שמה מכסה ברזל על הסיר שהתחמם.
אין מקום בו החלל הפוליטי במנהיגות הפלסטינית בולט יותר מאשר מזרח ירושלים. הצעירים הירושלמים נכנסים לוואקום ופועלים מלמטה בשער שכם, בשייח ג'ראח והר הבית, בדומה למה שהם עשו במשבר המגנומטרים.
אין מקום בו החלל הפוליטי במנהיגות הפלסטינית בולט יותר מאשר מזרח ירושלים. הצעירים הירושלמים נכנסים לוואקום ופועלים מלמטה בשער שכם
גם מנסור עבאס ורע"ם הם ביטוי לשינוי הזה. המפלגה לא מנהלת משא ומתן קואליציוני מעמדת נחיתות של מיעוט, אלא מנקודת מבט של אזרחות שווה. חד"ש ומפלגתו של אחמד טיבי מדגישים את הפן האתני של הפלסטינים הישראלים. הם יריבים פוליטיים אך מבעים שונים של אותה תופעה אסטרטגית: שוויון אזרחי והכרה בשונות אתנית. היא עוד יכולה להתעצם כאשר הם יעברו לדבר בשם הפלסטינים בשטחי 67.
הסכמי אברהם הבהירו שהסוגיה הפלסטינית אינה סוגיה של מדיניות החוץ של מדינות ערב כלפי ישראל. בעבר היא היתה נושא שאיחד אותן, אך כעת העשירות שבהן והמשפיעות ביותר על המערב אומרות שזו אינה סוגיה של זהות כלל ערבית – אלא קשורה למשטר הישראלי מבית. אכן, יש להן רגישות כמוסלמים למה שמתחולל בהר הבית ונדמה שישראל לא הביאה זאת בחשבון בשבוע שעבר. מכיוון אחר, גם חוסר נכונותן של מדינות מערב אירופה וארצות הברית ליזום משא ומתן מדיני על גבול בין ישראל לפלסטין מבהיר כי משהו מהותי משתנה כאן בין ישראלים יהודים לפלסטינים.
המאבק המוצלח של הירושלמים להסרת המגנומטרים והמחסומים בשער שכם הופכת את ירושלים מסמל בלבד לדגם של מאבק שהציבור הפלסטיני מעלה על נס. שיטת מאבק שתושבי הגדה המערבית לא רשאים לעשות ושגבתה מחיר אנושי מזעזע מהמפגינים על הגדר ברצועת עזה לפני שנתייים – פלסטינים תושבי ישראל ואזרחיה יכולים לעשות, וודאי כאשר לידם ניצבות מצלמות התקשורת העולמית. הרקטות של חמאס הגיעו כהד מן העבר לאחר ההישג הירושלמי בשער שכם. הדגם הירושלמי הוא רמז לעתיד.
