בשנה הראשונה להתמחות אהבתי לעשות תורנויות. עם רדת החשיכה, כשמרבית הרופאים הבכירים עוזבים, בית החולים הופך לממלכה של המתמחים. זה גרם לי להרגיש רופאה אמיתית, והאדרנלין שזרם פיצה על תשישות הגוף.
אבל במרוצת השנים התורנויות הפכו לקשות ומתישות יותר – חודש אחר חודש, שבוע אחר שבוע, בהם אחת לארבעה לילות אני נאלצת להעביר לילה לבן שמצטרף ליום עבודה מלא לפניו וליום עבודה ארוך עוד אחריו – כשיותר ויותר אחריות מוטלת עלי כי אני כבר מתמחה בכירה, כשהמחיר האישי והמשפחתי הופך לכואב ושום שינוי לא נראה באופק.
הגוף מתעייף מהזמן שחולף בלי מנוחה, במהלך השבוע אין אפשרות לפצות בשעות שינה נוספות, מוותרים על ספורט ועל תזונה נכונה מתשישות, לא מצליחים להגיע הביתה ולראות את המשפחה ולהקדיש לה זמן, כי נרדמים בארוחת הערב על השולחן.
עם הזמן, הפכתי עצבנית יותר, מתגוננת, מחפשת לגנוב רגעים לנוח בענן העייפות הכרונית שהפך לחיי. המצב ההישרדותי המתמשך הזה שינה אותי, והמטופלים, שהיו הכי חשובים לי בתחילת הדרך, ירדו לפעמים בסדר העדיפויות.
טרקתי את הדלת
בשנה השלישית להתמחות היה לילה שזכור לי במיוחד. לא היתה בו תאונת דרכים דרמטית, לא ניתוח יותר דופן, לא טרגדיה אנושית שלא ראיתי כמותה. היתה שם משפחה שבשעה שתיים בלילה רצתה לנהל איתי שיחה על אמם שהתנדנדה בין חיים למוות.
שוחחתי איתם בקצרה והם רצו עוד פרטים, נידבתי עוד חצי משפט והם רצו עוד ובסוף פשוט דחקתי אותם מהחדר בגסות, טרקתי את הדלת והלכתי לישון. שעה אחר כך העירו אותי לקבוע את מותה. קראו לה יהודית והיתה לה משפחה שלא הייתי שם בעבורם.
מחאת המתמחים הקוראת לקיצור התורנויות פורצת שוב. זוהי מחאה שמתנהלת כבר עשור ושותפים לה כמות גוברת של מומחים צעירים, מתמחים, סטאז׳רים וסטודנטים לרפואה. כשאני מקשיבה לזעקה שלהם אני יודעת שזהו איננו שיח פשוט על תנאי עבודה או שכר, זוהי זעקה נואשת לשימור האנושיות כמטפלים וכבני אדם.
ליד: המצב ההישרדותי המתמשך הזה שינה אותי, והמטופלים, שהיו הכי חשובים לי בתחילת הדרך, ירדו לפעמים בסדר העדיפויות
בית חולים איננו מקום רגיל. מי כמוני שנמצאת בהנהלת בית חולים יודעת את זה. הוא נסמך על נוכחות בלתי פוסקת והקרבה אישית עצומה של העובדים. אינני אוהבת את ההשוואה לשעות ותנאי העבודה של תפקידים אחרים כי רופאים אינם סתם בעלי תפקיד, הם אנשים שנושאים באחריות עצומה לפרט ולחברה.
אבל בדיוק מסיבה זו אני מאמינה שתרבות העסקה שמונעת מרופא לספק רפואה מקצועית, אנושית וחומלת צריכה לבא לקיצה. ולא, אי אפשר לספק רפואה כזו לילה לבן אחר לילה לבן.
חייבים גמישות ניהולית
משבר הקורונה הבהיר לכל תושבי ישראל עד כמה מערכת הבריאות רזה ועד כמה השמיכה קצרה. בכדי לשנות את מודל ההעסקה של מתמחים נדרשת הערכות עצומה. יהיה צורך בתקנים, במשאבי הדרכה, בעיצוב מחדש של מודל התמחות ואולי אף בהארכתו, במערך ומגוון תפקידים שונה בצוות הרפואי ויותר מכל – בשינוי תרבותי עמוק של המערכת שרגילה כבר שנים ארוכות לעבוד בצורה של תורנויות ארוכות.
נידבתי עוד חצי משפט למשפחתה של החולה, ובסוף פשוט דחקתי אותם מהחדר בגסות. שעה אחר כך העירו אותי לקבוע את מותה
אבל משבר הקורונה גם לימד אותנו עד כמה המערכת מלאת תושיה, זריזה, יצירתית ויכולה כמעט לכל אתגר. כמנהלת למדתי איזה שינויים גדולים אני מסוגלת לייצר כשנותנים לי תקציב ראוי וגמישות ניהולית בנוגע לשעות ומודלים של העסקה – כאלו שתפורים לצרכים הספציפיים של צוותי עבודה שונים במחלקות שונות ולא כבולים לרגולציה שלא תמיד מיטיבה עם המערכת.
הנהלות בתי החולים צריכות לפעול יחד עם משרד הבריאות, האוצר וארגוני העובדים כדי לייצר בתי חולים אחרים, שעובדים שעות ארוכות יותר, בצוותים מגוונים יותר ונותנים רפואה מצוינת וחומלת. זה האתגר שלנו עכשיו והוא אפשרי.
הכותבת היא ד"ר שירי טננבאום, מומחית באונקולוגיה ובמנהל רפואי, סגנית מנהלת המרכז הרפואי וולפסון