"אני לא מסוגלת לנקות ולבשל מאז שהכל התחיל, בני משפחה אחרים מביאים לנו אוכל", הסבירה מריה קסלר מבת ים את הבלאגן ששורר בדירתה. חיי השגרה שלה ושל בעלה, איליה, נקטעו עם המלחמה שהחל פוטין באוקראינה, כמו עשרות אלפי משפחות נוספות בישראל כרגע.
שידורי הטלוויזיה האוקראינית מרצדים על המרקע ללא הרף ומספקים הצצה מבעיתה לחורבנם של מקומות מוכרים ואהובים. הודעות ושיחות מרגיעות מבני משפחה וחברים החיים באוקראינה הפכו לאוויר לנשימה. לחץ, חרדה ופרגמטיות מושקעים בניסיונות חילוץ לקרובי המשפחה שמסוגלים לצאת מהמדינה כפליטים, והאזעקות שנשמעות שם מהדהדות גם בסלון הבית מתוך טלפונים סלולריים.
"תכתבי שיש נקודת איסוף לציוד הומניטרי ברחוב ששת הימים 26", מתעקשת מריה, "כולם צריכים לדעת איך ניתן לעזור". בימים האחרונים תושבים רבים בבת ים תלו דגל אוקראינה על חלון ביתם. החלטנו לדפוק על דלתותיהם ולראיין את מי שהסכימו לכך. כולם ציינו כי אינם יודעים מה לעשות עוד כדי לסייע לחבריהם ובני משפחתם באוקראינה, אך שאסור לעמוד מנגד ולהתעלם מהמתרחש.
"אני לא מרגישה שיש מספיק דגלים ברחובות", אומרת אינה קובלרצ'יק שמתגוררת עם שלושת בניה אבן, סטפן ונוי בבת ים. אנחנו פוגשים אותה בחדר המדרגות. היא ואבן בדיוק חוזרים מנקודת איסוף סיוע הומניטרי הנמצאת בדרום בת ים.
"תכתבי שכל אחד בישראל יכול למצוא לאן ברצונו לתרום באמצעות האתר RAZOM", היא אומרת ומציינת שנולדה בכלל במולדובה, ילדיה נולדו בישראל, "אבל הם מתים על אוקראינה". הילדים מתחילים להעלות בעצב זכרונות מטיוליהם ברחבי אוקראינה בשנים האחרונות.
את העצב קוטע רק הזעם של סטפן הבכור, בן ה-17, שמתרעם על ה"זוועה" שמתרחש בימים אלה בעיר הנמל מריופול ששרויה באסון הומניטרי כבד, ושלפי הדיווחים – הצבא הרוסי אינו מאפשר פינוי של גופות, פצועים ואזרחים ממנה. "איפה שיש רוסים עכשיו, יש מוות, דם ופליטים", מסכמת אינה.
יוליה ופאני, אם ובת מזפוריז'ה (עיר בדרום-מזרח אוקראינה שבה החלה שריפה בכור גרעיני סמוך, לאחר שהצבא הרוסי השתלט עליו) מתגוררות גם הן בבת ים. הן מעבירות סיוע לנקודת איסוף שנמצאת בחולון סמוך למקום עבודתה של יוליה.
לצד הדגל האוקראיני, הציבה יוליה על המזגן מחוץ לחלון שלט שבו כתוב "חוי ווייני" (זין למלחמה). האם, מתרעמת על השפה הנמוכה שבה בחרה יוליה להעביר את המסר בשלט, "אבל איך עוד אפשר לתאר את מה שפוטין עושה, איך?", עונה הבת בעצבים. ואכן, מאז שמלחי אי הנחשים השיבו לחיילי הצבא הרוסים שדרשו את כניעתם "ספינת קרב רוסית – אידי נחוי", הפכו המלים הללו למטבע לשון והתקשורת הפסיקה לצנזר את המילה "חוי" על הטיותיה.
יוליה ופאני דואגות גם הן לבני המשפחה שחיים בזפורוז'יה וחוששות מאסון גרעיני. "חברים לעבודה הוקפצו לצ'רנוביל כשהאסון התרחש", נזכרת פאני, "תוך חודש הם כבר לא היו בחיים. הכור בזפוריז'יה הרבה יותר גדול מצ'רנוביל של אז".
במיקולאייב, העיר שבה מריה ואיליה נולדו, הכירו והקימו את משפחתם מתרחשים קרבות עזים ביותר בימים האחרונים. חלקים מסביבתה עוברים משליטת צד אחד ללחימה, לידי הצד השני מספר פעמים ביום. הצבא הרוסי מפגיז בכבדות שכונות מגורים בה. "אני מוכנה לתפור דגל לכל מי שירצה לתלות אחד מהחלון", אומר מריה ושוב בודקת התראות במסך הטלפון.
גם אינה וגם מריה מודאגות מהשיחה עם תומכי פוטין בישראל ובעולם ברשתות החברתיות. הן מכנות אותם "זומבים", כינוי שתפס תאוצה ברשתות בימים האחרונים בעקבות האות Z המתנוססת על מרבית המשוריינים והטנקים הרוסים. "אין עם מי לדבר" אומרת כל אחת מהן בביתה.
"אנחנו מאוד רוצים שאוקראינה לא סתם תנצח, אלא שהמשטר ברוסיה יקרוס סופית", אומרת אינה בכמיהה.
צילומים: גיא עמיאל