"ישראל וסודן מדברות על שלום", אומר מוחמד חשים, בן 37, שהגיע מחבל דארפור לאשקלון ב-2011 – "ואנחנו עלולים להיות הקורבנות הראשונים שלו". חשים הוא בן לשבט הזגאווה, אחד השבטים שנרדפו על ידי השלטון הסודני במהלך רצח העם והטיהור האתני שהתרחשו במדינה. שני אחיו חיים באירופה. הוריו מצאו עצמם במחנה פליטים במזרח צ'אד, שם אביו נפטר השנה.
חשים הוא אחד ממעל 6,000 מבקשי מקלט מאזורי הלחימה בסודן שמתגוררים כיום בישראל. ההכרזה בשבוע שעבר על גיבוש הסכם נורמליזציה בין ישראל לסודן מעמידה את מבקשי המקלט במצב רגיש. הם טוענים שהם שמחים על עצם קיומם של מגעים מדיניים, אבל חוששים מהשלכותיהם.
לפי ההסכם המתגבש, פורסם שישראל לא תפעל לגירוש תושבי סודן הנמצאים בשטחה, אלא תעודדם לעזוב מרצון באמצעות מענק כספי והכשרה מקצועית. בנוסף נאמר שממשלת סודן ונציבות האו"ם לפליטים יערבו לבטחונם עם חזרתם לארצם. את הפליטים שעימם שוחחנו, ערבות הממשלה הסודנית לביטחונם לא מרגיעה כלל.
"אני לא עוזב את ישראל ולא אשתף פעולה עם תוכנית העזיבה מרצון, ולא משנה כמה לחץ יפעילו עלינו", אומר פייסל סדיק בן ה-34, שמתגורר בישראל ב-13 השנים האחרונות. "נראה לך שמישהו היה נשאר בישראל, ועוד בקורונה – בלי עבודה ובלי ביטוח לאומי – אם היה לו סיכוי לחיים בסודן? לא נזכה שם לביטחון".
"ראינו מה קרה לחברים שחזרו"
סדיק מציין כי מבחינת החוק הבינלאומי לא חוקי להחזיר אותם לסודן במצב שלה כיום, כאשר הלחימה נמשכת בדארפור ובאזורים כמו הנילוס הכחול, הרי הנובה ודרום קורדופן. שתי קבוצות המורדים המשמעותיות ביותר לא השתתפו בהסכמי השלום הפנימיים שנחתמו בספטמבר בין הממשלה לבין כמה מהמיליציות, ורבים נמצאים בחרפת רעב.
"ראינו מה קרה לחברים שלנו שחזרו לדרום סודן וברחו משם שוב", הוא אומר, ומתעכב על אחת הטראומות הגדולות של קהילת מבקשי המקלט בישראל. כאשר דרום סודן הכריזה על עצמאות ב-2011, החליטו מבקשי מקלט רבים לשוב אליה. במקביל הסירה ישראל את ההגנה הקבוצתית מאזרחי דרום סודן, והתירה את הגירוש של מי שלא עזב מרצונו. כאלף איש חזרו, רבים מצאו שם את מותם במלחמת האזרחים או כתוצאה ממחלות. מי שיכול היה להימלט, עשה זאת. "רק 5% מאלה שחזרו עדיין חיים בדרום סודן, ורובם חיים בתנאים קשים במחנות פליטים במדינות סמוכות, ללא תקווה ממשית לעתיד טוב יותר", טען ד"ר רמי גודוביץ', שתומך בחינוכם של ילדים שגדלו בישראל ומצאו עצמם בדרום סודן.
"כל הסיבות שבגללן התחלתי את פעילותי הפוליטית בסודן לא נעלמו: הלחימה בדארפור ובאזורים אחרים נמשכת, כפרים נשרפים, המיליציות מתחמשות. אני מאוד מתגעגע לבית, אבל לא יכול לחזור לשם, ושום תמריץ לא יגרום לי לעשות זאת בשלב זה", אומר אנואר סולימן בן 40, שהגיע לישראל לפני 12 שנים אחרי שהתגורר במשך חמש שנים בלוב. לדבריו הוא הגיע לישראל מכיוון שהאמין "שכאן אהיה בטוח מפני מנגנוני הביטחון הסודניים בתור פעיל פוליטי".
במחנות הפליטים במדינה ובצ'אד המצב ההומניטרי קשה מאוד והמתגוררים בהם סובלים מרעב, מחלות, תנאי סניטציה ירודים ומתקיפות של המיליציות. את המצב במחנות הפליטים רואה בית הדין בהאג כהמשך ישיר של רצח העם וכינה אותו "רצח עם בהתשה".
"כולנו מתגעגעים למשפחות שלנו ולמדינה שלנו, אני אוהב אותם, אבל אני יותר אוהב להיות בחיים", אומר חשים. "ישראל צריכה לתת זמן למבקשי המקלט, לחכות בסבלנות עד שתקום ממשלה דמוקרטית ושיהיה שלום בסודן. אם ישראל לא יכולה לתת לנו זמן, שתעביר את המקרים שלנו לאו"ם כדי שימצא לנו פתרון".
"כולנו מתגעגעים למשפחות ולמדינה שלנו, אני אוהב אותם, אבל אני יותר אוהב להיות בחיים"
סדיק טוען שכינון היחסים הדיפלומטים לא אמור להשפיע על חזרתם למדינה, שכן גם המדינות האירופיות שנמצאות בקשרים עם סודן לא מחזירות את הפליטים שמתגוררים בשטחן. "ביום שהפליטים באירופה יתחילו לחזור לסודן, אני אשקול את זה גם", הוא אומר. "זה לא יקרה לפני שמחנות הפליטים בסודן ובצ'אד יפורקו. לכן ישראל צריכה לבדוק בדחיפות את בקשות המקלט שלנו בלי קשר לנירמול היחסים".
נכון להיום, הוגשו 5119 בקשות למקלט מדיני בישראל, ורק אחת אושרה. 600 מבקשי מקלט מדארפור, הנילוס הכחול והרי הנובה קיבלו מעמד הומניטרי גורף על פי תנאים ארעיים מבלי לדון בבקשות, ב-2017 ו-2018. בעוד שכרגע לא מדובר על שינוי במדיניות, החשש הוא שעם חתימת ההסכם, הסכנה תרחף גם מעל המעטים שכן קיבלו מעמד.
"הידיים שלהם מלאות בדם"
באפריל 2019, לאחר חמישה חודשים של מחאות אזרחיות נגד הרודן עומר אל-באשיר, ששלט במדינה כ-30 שנה, הוא הודח מתפקידו וכעת כלוא וממתין למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג, בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו על חלקו המרכזי ברצח העם בדארפור.
בעקבות הדחתו תפס את מקומו שלטון צבאי ובהמשך הוקמה מועצה ריבונית זמנית המורכבת מנציגי צבא ונציגים אזרחיים. ב-2022 אמורות להתקיים בחירות דמוקרטיות, לראשונה במדינה, לפי הבטחתו של השלטון הזמני.
"במהפכת 2019 סודן ביקשה דמוקרטיה", אומר חשים. "אנשים יצאו לרחובות וכ-100 מפגינים נהרגו. המצב הנוכחי בסודן הוא ממש לא מה שאנשים ביקשו לעצמם כשיצאו לרחובות. אל-באשיר אמנם הודח, אבל לא המועצה הצבאית ולא האזרחית נבחרו על ידי העם, וחלק מחברי המועצה הצבאית החדשה לקחו חלק בטבח שבוצע בעם שלי".
חשים מצביע בין היתר על יושב ראש מועצת הריבונות הזמנית של סודאן, הגנרל עבד אל פתח בוראהן, שהוביל את המדינה להסכם עם ישראל. "האיש הזה הוביל מסעות טבח בדארפור", הוא אומר. "אני לא יכול לסלוח לו. העם לא מעוניין באיש הזה ולא באנשי המועצה הצבאית בשלטון, ראינו בעבר שהם עצרו את מי שמתנגד להם, עינו אותו, רצחו אותו. הידיים שלהם מלאות בדם".
"העם לא מעוניין באנשי המועצה הצבאית בשלטון. ראינו בעבר שהם עצרו את מי שמתנגד להם, עינו אותו ורצחו אותו"
"אנשי הצבא רוצים שאנחנו, מבקשי המקלט מישראל, נחזור לסודן יותר מהממשלה הישראלית", אומר חשים. "אם נמצא את עצמנו שוב בסודן, לא רק שנהיה בסכנה כי הלחימה נמשכת, גם לא נוכל לדבר על המצב. נחזור לחיות בשתיקה ופחד מפני הגנרלים שנמצאים בשלטון רק בגלל שיש להם חיילים ונשק, ולא כי יש להם לגיטימציה מאזרחי המדינה".
"התחושה היא שישראל, ארה"ב והאמירויות לא רוצות סודן דמוקרטית", אומר סדיק, ומתקומם על כך שישראל מנהלת מגעים עם דמויות צבאיות מהשלטון בסודן. "רואים שישראל הולכת הכי מהר והכי חזק על הגנרלים, לפני שהם נעלמים מהשטח", אומר פייסל, "בניהול המגעים איתם, ישראל מחזקת את כוחם ומרחיקה את סודן מהאפשרות הדמוקרטית. ככל שהמעמד של אנשי הצבא יהיה יותר חזק, יהיה להם אינטרס קטן יותר לאפשר דמוקרטיה, במיוחד כשבית הדין הבינלאומי הולך לשים את ידיו עליהם במוקדם או במאוחר".
בעבור נזיד חיטה
אחרי מצב חירום כלכלי שהוכרז בסודן בספטמבר, בשבועות האחרונים שוטפת את רחובות סודן מחאה נגד מחירי החיטה המאמירים. "העם בסודן מוחה נגד ההתנהלות הכושלת של השלטון הנוכחי", אומר חאליד אחמד, בן 30 שמתגורר בישראל מאז 2008. "החולשה של המנהיגות בסודן מובילה אותם לחפש עזרה וסיוע כלכלי, וזה הרקע למגעים בין המדינות".
ואכן, התמריץ הראשון לסודן לאחר נרמול היחסים עם ישראל הגיע השבוע בדמות סיוע חירום אמריקאי של מזון ותרופות בשווי 81 מליון דולר, 67 אלף טונות חיטה שהועברו על ידי איחוד האמירויות, ומשלוח חיטה ישראלי בשווי חמישה מיליוני שקלים שיצא לסודן מישראל.
"התזמון משרת את הגנרלים בממשלת המעבר", מוסיף סדיק. "הם מוכרים את העם שלהם כדי לייצב את הכסא שלהם. גם הממשלה בישראל זמנית – כל ממשלה מנסה להאריך את השלטון באמצעות השניה".
הסיבות שבגללן ברחו לא נעלמו: "הלחימה בדארפור ובאזורים אחרים נמשכת, כפרים נשרפים, המיליציות מתחמשות"
"לאן יש לי לחזור?", שואל חאליד. "המשפחה שלי מפוזרת בין מחנות פליטים: אחי ואחותי מתגוררים במחנה פליטים בצ'אד עם הדודים שלי, והורי מתגוררים במחנה פליטים בדארפור. לא אני ולא הם יכולים לחזור למקום שבו גרנו בעבר, וגם לא לשום מקום אחר שאיננו מחנה פליטים. הממשלה הנוכחית לא גיבשה פתרון לפליטים".
אצל סולימן הבעיה דומה. "המשפחה שלי מתגוררת בדארפור ונתונה בסכנה, הם לא עוברים למחנה פליטים כי הם חוששים מהדרך לשם", מספר סולימן. "גם החיים במחנה הפליטים מסוכנים. הדרך היחידה להבטיח ביטחון אישי היא לעזוב את סודן".
בינתיים הם תוקעים יתד בישראל. מוחמד חשים החל לפני שבועיים לימודי תואר ראשון במדע המדינה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "עזבתי את המדינה שלי עם כל כך הרבה חלומות – על חופש, על השכלה, על משפחה", הוא אומר, "בשנים שאני בישראל, אני חולם על זכויות אדם בסיסיות. עכשיו החלטתי לא לחכות להן יותר ובחרתי להגשים את חלום ההשכלה בסיוע של הרבה אנשים טובים".
הציפייה לצדק בעזרת הדין הבינלאומי ולשלום בתוך סודן לא מרפה מהם. "שלום זה לחזור הביתה לדארפור ולארח בבית חברים שהכרתי בישראל, בלי לפחד", אומר סדיק. "אני מקווה שכאשר יחתם הסכם השלום, הישראלים יסעו לסודן, ולא מבקשי המקלט", אומר חאליד. "אני רוצה שהם יראו את האזורים שבהם התחוללו המלחמות ויכירו את ההיסטוריה שלנו. הנקודה החיובית בהסכם תהיה אם הוא ישמש את הישראלים להכיר טוב יותר את הסודנים ולא להיפטר מהם".
