בית המשפט העליון דחה אתמול את הערעור שהגישה רשות ההגירה והאוכלוסין על הענקת מעמד תושב לרוטשל מנדל, עובדת זרה מהפיליפינים. בהליך משפטי שניהלה מנדל מאז פטירת מעסיקה מיכאל גבאי ב-2015, היא טענה שישראל הפכה למרכז חייה ושמשפחתו של מעסיקה הפכה למשפחתה היחידה, וביקשה מבית המשפט שיותיר לה להישאר בארץ.
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בינואר, הכיר השופט ארנון דראל בטענותיה של מנדל והורה למשרד הפנים להעניק לה מעמד קבע בישראל. משרד הפנים ערער לעליון בתגובה. אתמול, עם דחיית הערעור הורו שופטי העליון למחוזי לדון בסוג הרישיון שיינתן למנדל ויאפשר לה ישיבת קבע בארץ.
"זהו יום חג לכל המטפלים הסיעודיים הוותיקים בישראל, שעושים ימים ולילות בעבודה קשה ומאתגרת, והכל בכדי לסייע לקשישים ונכים ישראלים", אמר עו"ד תומר ורשה, בעל משרד המתמחה בהגירה ומעמד בארץ, שייצג את מנדל ואת משפחת גבאי.
"היתה זו חובתנו המוסרית כמדינה, לאפשר לאותם מטפלים ותיקים לקבל הכרה והוקרה על שירותם המסור עבורנו, וכל הכבוד לבית המשפט העליון שקיבל את עמדתנו, דחה את עמדת המדינה ושמר על אופייה ההומני של המדינה", הוסיף ורשה. "זהו סיומו של מאבק משפטי מוצדק, שנמשך למעלה מחמש שנים".
האח הקטן של רוטשל
מנדל הגיעה לישראל בהיותה בת 33 ועבדה במשך 16 שנה אצל משפחת גבאי. היא מעולם לא נישאה ולא נולדו לה ילדים. בבקשה שהגישה ב-2015 לוועדה ההומניטרית של משרד הפנים סיפרה כי בשעה שטיפלה במעסיקה, נפטרו שני הוריה בפיליפינים ומאז היא לא בקשר עם איש ממדינת מוצאה.
"בשבילי רוטשל היא לא עובדת ובטח לא זרה. היא חלק בלתי נפרד ממני, חלק שאינני יכולה בלעדיו", כתבה אושרה גבאי, אלמנתו של המעסיק מיכאל גבאי לוועדה ההומניטרית. "איני יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה… במידה וחלילה תצטרך רושל לחזור לארץ מגוריה, היא תחיה חיי סגפנות ואומללות לשארית חייה… היא בת, היא חברת אמת, היא שותפת סוד, היא כתף תומכת, היא זו שאני יכולה לסמוך עליה בהכל".
לועדה פנה גם רועי, בנם של הזוג גבאי. הוא תיאר ארוכות את הקשר עם מנדל והציג את עצמו כ"אח הקטן של רוטשל". בן אחר תיאר כי בנו בן ה-4 משוכנע שמנדל היא אחותה של סבתו, ובנם השלישי סיפר כי מילותיו האחרונות של אביו היו "תשמרו על רוטשל". "הוא ידע, כמונו, שאין לה אף אחד מלבדנו", אמר הבן, "וביקש שלא נוותר עליה". גם בתם של בני הזוג וחברים נוספים של המשפחה העידו על הקשר הייחודי.
בחינה מהותית ולא טכנית
שופט המחוזי ארנון דראל טען שהדיון שהתקיים במשרד הפנים בבקשה ההומניטרית של מנדל היה חסר. "אין בו כל התייחסות למכתבים שנמסרו, למסמכים, לתמונות ואף לא לחוות הדעת המקצועית", אמר והדגיש כי, "מתחייבת רגישות וזהירות בבואנו לבחון את בקשותיהם של העובד הזר או העובדת הזרה, שבילו את מיטב שנותיהם בישראל בטיפול בנכים למעמד מטעם הומניטרי".
השופט חייב אז את משרד הפנים להעניק למנדל מעמד קבע בישראל, הטיח ביקורת חריפה במשרד על נטייתו לדחות על הסף בקשות הומניטריות וקרא לו לבחון את הבקשות, "בחינה מהותית ולא טכנית ולתת משקל לשיקולים השונים, ובהם: משך זמן השהייה בישראל, טיב הקשר, מידת הזיקה לישראל לעומת הזיקה לארץ המוצא, קיום משפחה בארץ המוצא וטיב הקשר עמה, קיום קשרים חברתיים".
הנימוק העיקרי של משרד הפנים בערעור שהוגש נגד החלטת המחוזי היה ש"קביעת בית המשפט יוצרת, למעשה, ערוץ הגירה חדש לישראל לעובדים זרים בתחום הסיעוד, השוהים במשך שנים ארוכות בישראל".
משרד הפנים הוסיף כי לאור ההחלטה לגבי מנדל, יכולה להתעורר בקרב עובדי הסיעוד ציפייה מגובה בזכות לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. עוד טענה רשות ההגירה בערעור שהגישה על החלטת המחוזי כי קשרים הדוקים שנוצרים בין עובדי סיעוד למשפחות שבהן הם מועסקים והתרופפות קשריהם במדינות המוצא, הם "אינהרנטיים לעבודתם".
ליד: שופט המחוזי טען שהדיון בבקשה ההומניטרית במשרד הפנים היה חסר. "אין בו התייחסות למכתבים שנמסרו, לתמונות ולחוות הדעת המקצועית"
בניגוד לעמדת משרד הפנים, טענה מנדל כי המקרה שלה מיוחד ונדיר מאחר שרק 63 מתוך 100 אלף עובדים זרים שוהים בישראל מעל 16 שנה כחוק.
