ביום בשבת, חצי שנה מתחילת ההפגנות בבלפור, לראשונה לא נעצר איש מהמוחים, זאת כאשר כמעט מדי שבוע היו מסתיימות ההפגנות עם מספר דו ספרתי של עצורים מבין המפגינים. עכשיו עולות השאלות על ההשלכות הנפשיות הקשות שיש למעצרים ולאלימות שמלווה אותם על המפגינים שהיו עדים להם או שחוו אותם על בשרם.
במחקר שנערך בימים אלו במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין ושתוצאות הביניים שלו מתפרסמות כעת, עולה כי 60 אחוז ממשתתפי המחאה שהיו חשופים לאלימות משטרתית, דיווחו על מצוקה רגשית ברמה של הפרעה דיכאונית. בקרב מי שלא נחשפו לאלימות משטרתית, עמד הדיווח על רמות דומות של מצוקה על 40 אחוזים בלבד.
"מספיק להגיע למחאה ולהיות עד לאלימות כדי להגביר את הסיכוי לתסמינים פסיכולוגיים חריפים לאחר מכן. מספיק רק להיות עובר אורח כדי להיפגע באופן משמעותי", אומר פרופ' יוסי לוי בלז, שמנהל את המחקר יחד עם ד"ר יואב גרובייס.
"התחלנו את המחקר באמצע נובמבר בהגדרת טווח של השפעות נפשיות חיוביות ושליליות שנאמוד לאורך זמן", מסביר גרובייס. "אבל באופן שהפתיע אותנו מאוד, ראינו מצוקה גבוהה בקרב מי שנחשפו למעצרים ולאלימות כבר בשלב הראשוני שאנחנו נמצאים בו. לכן חשוב היה לנו לפרסם את הנתונים הללו כמה שיותר מהר כדי לשקף את המציאות בזמן אמת".
השומר הופך לפוגע
374 המשתתפים בגילאי 18-61 השיבו על סדרת שאלונים לגבי אופי ההשתתפות שלהם במחאה בכלל ובהפגנות בפרט, ולגבי מאפיינים נפשיים שהופיעו אצלם בתקופה זו.
מקרב משתתפי ההפגנות, 69 אחוזים דיווחו כי היו עדים לפחות לאירוע אלימות אחד כלפי מפגינים, ו-15 אחוזים דיווחו כי היו עדים למספר רב של אירועי אלימות. כרבע מהמשיבים דיווחו כי סבלו באופן אישי מאלימות כלפיהם במהלך ההפגנות, ו-3 אחוזים דיווחו כי נעצרו או עוכבו לחקירה במהלך המחאה.
ממצאי המחקר בשלב זה מעלים כי אלו שהיו עדים לאלימות משטרתית דיווחו על רמות גבוהותבאופן ניכר של מצוקה, דיכאון ותסמינים פוסט טראומטיים בהשוואה לאלו שלא היו עדים לאלימות. עוד נמצא כי רמות המצוקה הללו היו גבוהות יותר ככל שרמת החשיפה לאלימות הייתה גבוהה יותר.
בנוסף, משתתפים שהיו חשופים לאלימות כלפיהם, שנעצרו או עוכבו לחקירה יותר מפעם אחת, דיווחו על רמות גבוהות במיוחד של תסמינים דיכאוניים ושל סימפטומים פוסט טראומטיים, בהשוואה לשאר המשתתפים ולמי שלא לוקחים חלק בהפגנות.
פרופ' לוי בלז: "מי שהיו חשופים לאלימות משטרתית דיווחו יותר על מאפיינים דיכאוניים וחוויה חזרתית של האירוע"
"בדקנו את המצוקה הרגשית, את המרכיב הרגשי הדיכאוני וסימפטומים של פוסט טראומה", מתאר לוי בלז, "מי שהיו חשופים לאלימות משטרתית דיווחו יותר על מאפיינים דיכאוניים וחוויה חזרתית וחודרנית לאורך זמן של האירוע שהיו עדים לו או שחוו על בשרם".
לוי בלז מבהיר כי לנבדקים שהיו חשופים לאלימות משטרתית אין עבר פסיכיאטרי שונה מזה של נבדקי קבוצת הביקורת, שלא משתתפים בהפגנות או של המפגינים שדיווחו שלא היו עדים לה. "כלומר לא מדובר באנשים דיכאוניים שהגיעו להפגנות על מנת להתעמת עם השוטרים", הוא מחדד.
פער בשאלון PHQ9 שמודד רמת סימפטומים דכאוניים
בין מפגינים שהיו עדים לאלימות לאלה שלא
פער ברמת המצוקה בשאלון K6 למצוקה נפשית כללית בין מפגינים שהיו עדים לאלימות לאלה שלא 
פער משמעותי בעוצמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים במדדPCL, לבחינת תסמיני פוסט-טראומה בין מפגינים שהיו עדים לאלימות לאלה שלא
"החוויה הטראומטית מוגדרת כאירוע לא צפוי ולא בשליטה, כשאי הציפייה וחוסר השליטה הם חלק מהחותם שמותיר האירוע על הנפש", אומרים החוקרים. "כשאנחנו מדברים על התגברות של תסמינים פוסט-טראומטיים, אנחנו קושרים זאת לכך שבחשיפה לאלימות משטרתית או למעצר יש אבדן של הבעלות על הגוף. זה יכול להציף טראומות מהצבא או טראומות מיניות, במיוחד אם מי שאמור לשמור עלינו הופך להיות מי שפוגע".
מי שעוקבים אחר התיעוד שמגיע מבלפור בוודאי יעלה בזכרונו כמה רגעים שבהם שוטרים פינו מפגינים שנכנסו להתקף חרדה בעקבות המגע עם אנשי אכיפת החוק. "יש אנשים שלא מצליחים 'לעכל' את מה שקורה להם בבלפור גם זמן רב אחרי שזה קורה", אומר גרובייס. "הם מתמודדים עם פיצול גדול: בבקרים הם אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, ובמוצאי שבת הם נגררים באלימות על ידי שוטרים".
החרפה לעומת העולם
"העניין במצבם הנפשי של המוחים התחיל דרך סיפורי מצוקה פרטניים שנחשפתי אליהם ובעקבות מראות שנחשפתי אליהם בהפגנות", אומר גרובייס שנמנה בעצמו עם המפגינים בבלפור. "שוחחתי עם פסיכולוגים שליוו את המחאה החברתית של 2011 והם תיארו דברים דומים.
"במחאה יש משהו מאוד מגייס ומפקס, אבל כולם גם יודעים שלצאת להפגנות זה לאו דווקא בטוח ויכול להיות אפילו מסוכן. לכן ניסינו לחשוב איך אנחנו ממפים בצורה מקיפה גורמי סיכון נפשיים שכרוכים בהשתתפות בהפגנות וגורמי חוסן, ששומרים על המפגינים מפני פגיעות נפשיות אפשריות".
לפי גרובייס ובלז, המחאה הנוכחית היא כר פורה לחקור לא רק בגלל צבעוניותה אלא בגלל פרק הזמן הארוך שעליו היא נפרשת. "בניגוד למחאות שמתרחשות בדרך כלל במדינה – קצרות וממוקדות או מאוד הומוגניות מבחינת האוכלוסיה שנוטלת בהן חלק – המחאה הנוכחית שונה בהרכב שלה ומאפשרת מחקר גם על המתרחש בטווח הקצר וגם על המתרחש בטווח הארוך", אומר גרובייס.
"השתתפות בהפגנות והמצוקה הנפשית המתלווה אליהן אינן נושא חדש במחקר הפסיכולוגי בעולם", מוסיף לוי בלז. "הממצאים שלנו דומים במידה מסוימת למחקרים אחרים בעולם, אבל ראינו בהם גם החרפה".
"השורה התחתונה מהממצאים שלנו היא שהאופן שבו המשטרה פועלת מול אזרחים מן השורה מסבה להם נזק מאוד גדול", מסכם גרובייס. "אנחנו יודעים כמובן שאלימות כלפי מפגינים לא ייחודית למחאת בלפור, לכן אנחנו כאן כדי לומר שהמשטרה חייבת לחשוב על צורות התמודדות טובות יותר מול אזרחים נורמטיביים שמבקשים למחות בהפגנות ששוטפות את הארץ כעת ומול כל הציבורים במדינה".
