"אין למטפלים מה להגיד לי כיום", אומר י' ומדליק ג'וינט של בוקר תוך כדי שיחת הזום שלנו. "תמיד אמרו למכורים אחרים ולי לצאת החוצה, לשחק כדורגל, לפגוש חברים, משפחה. לעשות כל מיני דברים שכיום כבר אי אפשר. אפילו הבריכה שלי נסגרה. אין דייטים, והשימוש עולה".

י', צעיר בשנות השלושים לחייו מתמודד עם התמכרות לעישון מריחואנה ומטופל במרכז הישראלי להתמכרויות (ICA). הטיפולים הפרטניים והקבוצתיים שהוא נוטל בהם חלק מתקיימים בשבועות האחרונים בעיקר בזום.

"בתקופת הסגר אנשים נזרקים אוטומטית לעומק ההתמכרות והכי לגיטימי רק להגביר אותה", הוא אומר. "מהרבה בחינות גם המטפלים חסרי אונים, כמעט כמו המטופלים". ואכן, אנשי מקצוע שעימם שוחחנו מצביעים על האתגרים הרבים שמציבה תקופת הקורונה למכורים ולבני משפחותיהם וגם להם עצמם. על חוסר הוודאות החברתי, הבריאותי, הכלכלי ועל השגרה המעורערת.

"תמיד הרגשתי שהעולם משוגע ואני לא מתאים לו", ממשיך י', "זו הסיבה שתמיד עישנתי. החלטתי להיגמל כדי לאפשר לעצמי התפתחות רגשית. בשלב טיפולי קודם, במסגרת אשפוז יום בשלוותה, הבנתי שהוויד עומד בדרכי לחשוב מחוץ לקופסא, להיפתח ולהצליח לטפל בדכאונות ובחרדות שתמיד ליוו אותי. 

"הייתי רוצה להיות בלי העישון, אבל במצב הנוכחי זה נראה פשוט דמיוני. בעקבות הטיפול בדיוק התחלתי להרגיש שאני יותר בסדר ממה שחשבתי, שאני לא כזה משוגע. אבל אז הגיעה הקורונה והעולם השתגע. המדינה השתגעה. תחושת הזרות שלי התחדדה פי 5,000. ככל שהעולם מת יותר, אני מעשן יותר. העישון מכניס אותי בחזרה לתוך עצמי בתוך הטירוף שהולך בחוץ".

הסודות צפים 

"אני נמצא בקבוצת פוקר וירטואלית שיש בה 50 איש. לדעתי הרוב מכורים. אני לא מכור. רק לעשרה מאיתנו המשחק וההימורים הם דרך להעביר את הזמן", ממשיך י'. "אני חושב שהמצב הנוכחי מגביר התמכרויות אצל כולם. אדם סוגר את דלת ביתו ואף אחד לא רואה מה הוא עושה". 

מאחר שי' הוא רווק, אין לאיש דרך לדעת מה הוא עושה בביתו בימי הסגר, אבל מכורים רבים אינם מתגוררים בגפם. ולמרות שהם אשפי ההסתרה, הסגר הממושך הופך הרבה מהנסתר לגלוי. "יש שני סוגים של אנשים שמתמודדים עם התמכרות: הפריווילגים והלא פריווילגים", אומר שאולי לב-רן, מייסד- שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות. "לראשונים קל יותר, כי יש להם בית מרווח, חדר עבודה או מרפסת. יש להם מקום שמאפשר להם פרטיות מסוימת. רוב המכורים אינם פריווילגים – והם בצרה צרורה. הם אומרים שבשגרת הסגר הם כבר לא מצליחים להסתיר או לטשטש את שיכלו פעם, כי אין להם את המרחב ואין להם את התנאים לכך".

"רוב המכורים אינם פריווילגים, והם בצרה צרורה. בשגרת הסגר הם כבר לא מצליחים להסתיר את שיכלו פעם כי אין להם את המרחב והתנאים לכך"

"אנשים שמתמודדים עם התמכרות הם יותר אאוטסיידרים למשפחה", ממשיך לב-רן, "רובם עדיין מתפקדים, אבל לא לגמרי בלופ. בתחילת הסגר פתחנו קו חם למתמודדים עם התמכרות ולבני משפחותיהם. אנחנו מקבלים פניות של בני משפחה שאומרים שאין להם עם מי לדבר, שסודות סביב צריכת חומרים צפו ושגם המכורים עצמם חשפו את סודם, כי ההסתרה האינטנסיבית בימים הללו מתישה מאוד. הקרבה הקלסטרופובית לבני הבית, הריחוק החברתי, הלחץ הכלכלי וחוסר הניידות הן נסיבות שצירופן לא יכול להיות גרוע יותר למכור. הם יוצרים מתח רב עוד יותר מאשר בשגרה".

"ההסתרה האינטנסיבית בימים הללו מתישה מאוד. הקרבה הקלסטרופובית לבני הבית, הלחץ הכלכלי וחוסר הניידות הן נסיבות שצירופן לא יכול להיות גרוע יותר למכור"

לפי לב-רן, כשבני משפחה מגלים על עצם ההתמכרות או אופן ההתמכרות מתרחש פיצוץ ענק. "אף אחד מהצדדים לא יכול לצאת החוצה לחשוב על הדברים, אנשים פחות מאפשרים לעצמם להתקשר לחברים או לבני משפחה ולדבר איתם, להתייעץ", הוא מסביר. "בגלל הסגר שני הצדדים נשארים בתוך הפיצוץ הראשוני, ואז המכורים חוזרים להתניות שלהם מבחינה רגשית כי אינם יכולים להכיל את המצב. הדלת נטרקת ומה עושה מי שנשאר מאחוריה? את מה שלמד שמרגיע אותו".

לא יכולים בלעדיו 

י' מתאר את ימי הסגר כימים של תובנות נוקבות. "יש המון אנשים שסובלים מהתמכרות כזאת או אחרת, אבל בימי השגרה זה נראה להם נורמלי. הם יכולים לחשוב שהם לא שותים יותר מחברים שלהם, למשל, ובסגר הם פתאום מבינים שהם מכורים לשתייה, לוויד, לטלוויזיה. אני רואה המון אנשים שלא מטופלים או מוכרים כמכורים, אבל מגבירים את השימוש", אומר י', "גם מטופלים שהיו במגמת שיפור הלכו אחורה בתקופה הנוכחית. השימוש אצל כולם עלה".

"אנחנו מקבלים שיחות מאנשים שמתארים הכרה בהתמכרות שצצה לראשונה בעקבות הסגר", אומר גם לב-רן. "למשל, אנשים שהיו מעשנים גראס מבוקר ועד ערב ועכשיו המצב הכלכלי לא מאפשר להם לרכוש אותו, מגלים שהם לא מצליחים להסתדר בלעדיו".

רבע מהפונים למרכז הישראלי להתמכרויות מתמודדים עם התמכרות התנהגותית כמו הימורים, מין או פורנוגרפיה. כמעט כל היתר מכורים לחומרים שונים, בעיקר לגראס, אלכוהול ותרופות מרשם. לפי לב-רן, כל ההתמכרויות הללו נמצאות במגמת עלייה "אסטרונומית". 

לאחר שבתי ההימורים נסגרו וענפי הספורט המגוונים לא מתקיימים יותר, ההימורים עברו לרשת. "הפיתוי גדול יותר עכשיו בגלל המצב הכלכלי, החל"תים והאבטלה", אומר לב-רן. "הפנטזיה לכסף קל בקרב מי שפוטרו או שאין להם הכנסה כרגע גדולה יותר, והריגוש של השתתפות בהגרלות גובר כי הרבה יותר מוטל על הכף. 

"מי שעוסק בתחום ההתמכרויות מבין עד כמה גבוה מפלס החרדה והמתח בחברה שנמצאת בהסתגרות. אנשים נמצאים בסיר לחץ, לא רק עם המשפחות שלהם, אלא גם עם עצמם". 

"מי שעוסק בתחום ההתמכרויות מבין עד כמה גבוה מפלס החרדה והמתח בחברה שנמצאת בהסתגרות. אנשים נמצאים בסיר לחץ, לא רק עם המשפחות שלהם, אלא גם עם עצמם"

לדבריו, גם המטפלים מוצאים את עצמם בסיר לחץ. "היחסים בין המטפל למטופל הם א-סימטריים ביסודם", הוא מתאר. "בדרך כלל המטפל נתפס כמי שקל לו, שחרד פחות, יותר מאורגן ומסודר. עכשיו, כשהטיפולים עברו לזום, המטופלים רואים הבית שלנו, הכאוס עם הילדים. כולנו בשיט קצת יותר ביחד וכולנו נזקקים עכשיו".

כולם מחפשים טיפול עצמי

"מרבית האנשים מדמיינים מכור כמישהו שזרוק בפינת רחוב עם מזרק בוריד", אומרת יעל קינן, מאמנת אישית ומנחת קבוצות שמלווה בני משפחה של מכורים כתהליך משלים לתהליכי הגמילה שעוברים המכורים במוסדות גמילה, "אבל התמכרות נמצאת בהרבה בתים, ובני משפחה לא יודעים כיצד להתנהל איתה".

החשש של קינן הוא שמשפחות רבות לא יפנו לעזרה בתקופה כזאת. "הקורונה עצרה הכל", היא אומרת. "משפחות מרגישות לבד, לא פונות לעזרה ושומרות על דבר ההתמכרות בתוך המשפחה מחשש לחשיפה ומתוך רצון להגן על המכור ועל המשפחה. גם בימי שיגרה רבים מהססים לפנות מחשש הסטיגמה. מוסדות הגמילה אמנם ממשיכים לפעול, גם אם במתכונת שונה, אבל אנשים רבים נמצאים בהישרדות בתקופה הזאת ומרגישים שלהתעסק ברגש ובהתמכרות של בן משפחה זה מותרות – במיוחד אם ההתמכרות היתה שם הרבה זמן, ואפילו אם היא התגברה בתקופת הסגר. 

"אנשים רבים נמצאים בהישרדות בתקופה הזאת ומרגישים שלהתעסק ברגש ובהתמכרות של בן משפחה זה מותרות – במיוחד אם ההתמכרות היתה שם הרבה זמן"

"זו תקופה שמעצימה רגשות וקשיים. אני מבינה את הצורך להתחבא ולהדחיק. הייתי שם כבת משפחה של מכור, אבל אם הכל עוצר, גם תהליכי גמילה או שיקום עלולים להתארך ודווקא עכשיו אפשר וחשוב לקבל סיוע. לא חייבים להשאר לבד מול התמכרות של בן משפחה ומול השפעותיה על המשפחה כולה".

עוד חשש שמעלים מי שמלווים מכורים ובני משפחותיהם הוא שעם חלוף הסגר אנשים רבים נוספים ימצאו את עצמם בתוך מעגל ההתמכרות. "כולם מחפשים עכשיו איזה סוג של טיפול עצמי", אומר לב-רן. "החומרים השונים, ההימורים והפורנוגרפיה עובדים בקטנה ולזמן קצר. בינתיים אנשים חוזרים שוב ושוב על ה'טיפול העצמי' שמצאו לעצמם והוא הופך להרגל. גם אם הסיבות להולדת ההרגל יפתרו, ההרגל יהפוך למפלצת עצמאית".

הפחד הזה הביא את בילי שפיר, פסיכותרפיסטית המלווה מכורים ואת בני משפחותיהם, להציע לכל החפץ בכך ליווי ללא עלות. עם זאת, ברור לשפיר שרבים שנמצאים בתחילת הדרך ההתמכרותית שלהם, או שנמצאים בתחילת ההבנה שברצונם להחלים מהתמכרות לא יודעים כיצד לפנות לעזרה. "לצערי פנו אלי רק שני אנשים בעקבות הקריאה לליווי ללא עלות", היא מודה. "לאחד, בחור צעיר מבאר שבע נתתי את הכלים להתחיל את שיטת 12 הצעדים. השנייה בדקה את השטח וברחה. היא עוד לא הבשילה לעזור לעצמה. אני מחכה פה, לה ולאחרים, עם לב פתוח והמון רצון לעזור".

לדברי שפיר מי שהיו מכורים לחומרים שאינם זמינים מאז הסגר, עוברים לתחליפים, למשל לכדורים שאפשר להסניף או להזריק. "בתקופה הנוכחית, מתוך המחשבה על המכורים שבדרך, רופאים צריכים להפסיק לחלק ללא הכרה כדורים כמו קלונקס, מירו, ריטלין או קונצרטה. בנוסף, יש לתגבר משמעותית את מערך הייעוץ הנפשי במדינה", היא אומרת. 

"מתוך מחשבה על המכורים שבדרך, רופאים צריכים להפסיק לחלק ללא הכרה כדורים כמו קלונקס, מירו, ריטלין או קונצרטה"

עם זאת, כמכורה נקיה כבר שנים רבות מוסיפה שפיר, "ההמצאות של אנשים בתוך עצמם היא גם הזדמנות לחשבון נפש פנימי, הזדמנות לצאת ממירוץ העכברים המטורף שרבים חיים בו. מי שעושה את שיטת 12 הצעדים יודע עד כמה חשובה התבודדות והחקירה העצמית ומה הכוח של חשבון נפש. אני משתתפת במפגשים של מכורים אנונימיים כבר שנים רבות, החברותא הזאת והעקרונות הרוחניים שלה הפכו עבורי לבית. פתאום אני מבינה שדווקא אנשים 'נורמליים' שאין להם מעגלי הכלה ותמיכה, הם הרבה יותר מאותגרים בתקופה הנוכחית".

כל המלווים מבהירים שמי שחפץ להתמודד עם התמכרות ולבני משפחות המכורים יש למי לפנות, מאחר שמרכזי הגמילה ממשיכים לפעול כרגיל. טיפול נפשי ניתן מרחוק, וגם קבוצות תמיכה וטיפול ממשיכות להתקיים מרחוק. "ההצלחה הטיפולית בתחום ההתמכרות לא נופלת מהצלחות בשום תחום אחר בבריאות הנפש", אומר לב-רן. "אנשים צריכים לפנות לעזרה וטיפול בהתמכרות בדיוק כפי שהם פונים לעזרה נפשית כשהם מרגישים בדיכאון או כשנשבר להם הלב. ישנן אינספור מסגרות, אינספור ארגונים ואנשים פרטיים בתחום שעושים לילות כימים כדי להנגיש ליווי וטיפול גם בתקופה הלא שגרתית הזאת".