מאת: קיפאח אגבריה

אם אחי היה חי עוד יום אחד, הוא היה בן 35. יש לו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. הוא נורה כשיצא מהבית לעבודה. זה היה בסביבות חמש בבוקר, קצת אחרי שסיים להתפלל. אני גרה לא רחוק ממנו ופתאום שמעתי יריות נוראיות. קפצתי מהמיטה, הרגשתי כאילו הכדורים חדרו ללב שלי. אמא שלי לא נלחצה, היא רגילה ליריות שנשמעות בעיר כל הזמן. אני רצתי למטה בלי כיסוי ראש. כאב לי בחזה. ראיתי בני משפחה למטה ופתאום קיבלנו טלפון מחברים שמבשר לנו שאחי נורה ברחוב מתחת לבית שלנו. רצתי לשם וראיתי אותו מועלה לאמבולנס חסר חיים. הייתי בהלם. לא דיברתי יומיים. הפכתי לאילמת. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

אחי נרצח ב-26 ביולי השנה. המשטרה לא מצאה את הרוצחים. מהיכרות עם מקרי עבר, היא גם לא תמצא אותם. בינתיים הפשע ממשיך להשתולל ברחובות. תחנת המשטרה נמצאת לא יותר מחמש דקות מהמקום בו אחי נרצח. בבוקר שבו ירו בו, לקח להם חצי שעה להגיע לזירה. אני רוצה לדעת למה רצחו אותו. אני דורשת לדעת מי עשה זאת. איך יכול להיות שיש מצלמה על כל בית וכל בית עסק ברחוב בו הוא נורה, ולמשטרה אין שום תיעוד? תחנת המשטרה בעיר קיימת כבר כמה שנים ועדיין לא עשתה הרבה.

התחושה היא שהשוטרים בעיקר מחלקים קנסות, שהם מחפשים מהיכן להביא כסף ולא מחפשים פושעים. בינתיים הפשע ממשיך להשתולל ברחובות. לפני כמה ימים, בין שתיים לשלוש בלילה נשמעו יריות, הילדים בבית היו מבועתים, ואף אחד מהמשטרה לא הופיע במקום. אני רואה את הילדים בישוב בהלם, טראומה ותסכול.

---

רצתי למטה בלי כיסוי ראש – וראיתי אותו מועלה לאמבולנס חסר חיים. הייתי בהלם. לא דיברתי יומיים. הפכתי לאילמת

זה לא הרצח הראשון במשפחה שלי. גם בן דוד שלי מצד אבא נרצח ברמדאן האחרון בעיר. הוא היה גם ככה נכה אחרי תאונת עבודה לפני כמה שנים. פשוט ירו בו מול הבנות שלו, בנות 7 ו-8, על מדרגות הבית. הם היו בדרך החוצה לארוחת סיום הצום אצל האם. לפני כמה חודשים גם בן דוד שלי מצד האמא נרצח פה בעיר. הוא התפלל במסגד וכשיצא למדרגות הם רצחו אותו. לא מצאו את הרוצחים של אף אחד מבני הדודים שלי בינתיים.

אף פעם לא חשבתי שזה יהיה גם הכאב שלי

האחיינים שלי לא נרדמים בלילות. הם צועקים, הם מתחננים לראות את אבא שלהם. אני לא יודעת איך יחזרו ללימודים בעוד שבועיים. לכן החלטתי להצטרף לצעדת "אמהות למען החיים" מחיפה לירושלים, במחאה על חוסר הטיפול באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. אי אפשר יותר לחיות באום אל-פחם. זו עיר שהפכה כולה לנשק וירי – זה גיהנום. בכל יום יש יריות, אנשים נפצעים, לפעמים מתים. צריך לאסוף את הנשק מכל המגזר הערבי. 

אני ובנות המשפחה שלי החלטנו להצטרף לצעדה בגלל ההיכרות הקרובה עם הכאב. עוד לפני שכל המוות הזה הכה במשפחה שלי הדהדתי מסרים נגד אלימות, במיוחד מול ילדים כאמנית וכשחקנית. אני משתפת כבר הרבה זמן את כאבן של אמהות שבניהן נרצחו על הבמה. אף פעם פשוט לא חשבתי שזה יהיה גם הכאב שלי. ארגנו תערוכות לילדים עם מסרים נגד אלימות, אבל הנה, הכל נכנס גם לבית שלי. הבתים של כולנו פרוצים.

אם הבתים פרוצים כל מה שנותר לנו הוא לסגור את הרחובות ולעשות כל מה שרק ניתן כדי להעמיד את הפושעים לדין. צריך להילחם פה במשטרה, ללכת עד הסוף. אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ופשוט לחכות שיהרגו עוד בני משפחה שלי. אחי חייב להיות האחרון בשרשרת הדם.

בתום הצעדה, ארבע מאיתנו הורשו להיכנס לבית הנשיא. כל אחת סיפרה לו על הטראומה והכאב שלה, והנשיא ריבלין הבטיח לנו שיטפל בנושא. בכל מקרה אנחנו לא נפסיק. הצעדה היתה רק ההתחלה. נעשה הכל כדי לדרוש צדק ולחיות חיים טובים יותר. מול החברה שלי אמשיך בהעלאת המודעות, בהצגות, בתערוכות, בשיח עם ילדים נגד הכנופיות. אנחנו חייבים לחזק אחד את השני ולגדל את הילדים על אהבה. 

אחרי הצעדה אני יכולה להגיד בביטחון שאני ובנות המשפחה שלי לא נשתוק עד שלא ימצאו את הרוצחים של אחי, עד שלא יחרימו את הנשק לכל הכנופיות. זו זכותנו לחיות בשלום בעיר שלנו, זו זכותנו לחיות בשלווה בכל מקום.

הכותבת היא אמנית ושחקנית מאום אל-פחם, בת 40.