יונתן היילו נמצא השבוע ללא רוח חיים בסמוך לחוף פולג בנתניה. תוצאות נתיחת גופתו לאחר מוות טרם הגיעו וסיבת מותו עוד לא ידועה לאשורה, אולם כבר עכשיו סיפורו מציף את הצורך הבהול במערכת שיקום מתפקדת לאסירים ויכולת לשלבם בחברה לאחר תום מאסרם, ולעיתים לראשונה בחייהם.

בנוסף, אנשי מקצוע ואזרחים שליוו את היילו לאורך השנים מצביעים על היעדר השיקום הראוי למי שנפלו קורבן לאלימות מינית, ואת העובדה כי בהיעדר מערכות משקמות, משלבות ומרפאות, נשלחים אנשים פרטיים פעם אחר פעם לעמוד בחזית המאבק לחיים במקום מערכות הרווחה והבריאות שאינן מתפקדות, זאת ללא כלים מתאימים לכך.

"הכל הצליח מדהים מבחינה משפטית עם היילו, ובסוף הוא מת", אמר למקום הכי חם עו"ד אלון אייזנברג, מי שהיה סנגורו של היילו לאורך שנים, הביא למהפך המשפטי בתיק וייצגו גם בפני ועדת השחרורים. "מערך שיקום האסירים בישראל יכול להתמודד רק עם המקרים בהם הכל הולך חלק ולפי הספר, וגם זה בקושי. איפה שצריך היה להילחם – הם הרימו ידיים מהר מדי".

"אני מאוד רוצה שיעזרו לי להתחיל מחדש…מה אני עושה עכשיו? מקבל 1,600 שקלים וגר עם אחותי. הייתי רוצה שיעזרו לי למצוא דירה משלי, להיות בקיבוץ אחר, להתחיל מחדש. לחזור לחיים הרגילים זה קשה, זה מבלבל", אמר היילו בראיון ל-ynet לפני כמה שבועות כשהשתחרר מהכלא בשנית. בתום שמונה שנות מאסרו על הרג ירון איילין שהתעלל בו מינית וסחט אותו, נשלח למאסר נוסף של שמונה חודשים לאחר שאיים על שכן בקיבוץ כברי שבו נקלט ושבר חפצים בביתו. היילו טען כי השכן הפריע לו לישון והוא חשש שלא יצליח להתעורר לעבודה. 

היילו חזר אל מאחורי סורג ובריח בכלא רימונים, לאחר שהרשות לשיקום האסיר התנערה ממנו בעקבות הפרתו את תנאי שחרורו ולא נמצאה לו מסגרת בקהילה. בעת מאסרו השני בן שמונת החודשים החל לחתוך את עצמו. בראיון טען כי שמונת החודשים הללו בכלא היו קשים עבורו יותר מהמאסר בן שמונה השנים שקדם להם.

אייזנברג טוען כי הפורמט של תוכניות שיקום לאסירים משוחררים ממילא כמעט וריק מתוכן. " מצוותים לאסיר סטודנט לכמה שעות פה שם", הוא מספר, "אין ליווי פסיכולוגי או פסיכיאטרי, בוודאי שלא ניתנת עזרה כלכלית משמעותית והעזרה בהשתלבות בשוק התעסוקה. הכל נעשה בערך, ליד".

אייזנברג, שליווה את היילו במהלך כליאתו והמשיך להיות עימו בקשר גם לאחר שחרור, מספר כי גם בעת כליאתו לא קיבל היילו טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי משקם. "התרעתי על הצורך בשיקומו של היילו בכל דרך אפשרית. גם בתקשורת וגם בוועדת השחרורים. לפני כחצי שנה, עם שחרורו, הרשות לשיקום האסיר הודיעו שאינם מוכנים להגיש תוכנית שיקום להיילו. השיקום שלו התחיל קשה והם פשוט הרימו ידיים".

"שוכחים שהם בני אדם"

"היילו לא יכול היה לחזור לשכונה בה הכל קרה, אבל לא היה לו לאן ללכת", אומרת אפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה. "זה תסריט מוכר במקרים של אסירים רבים, במיוחד מי שמגיעים מעוני. בהיעדר שיקום מצד המדינה נותר לאדם רק לעבוד בקומבינות, על הרבה מן מסתדרים בעקבות קשרים עם אסירים אחרים ועבריינים שנוצרו בכלא. חיים בחוסר ביטחון תעסוקתי טוטאלי. אנשים חולמים על חיים רגילים, אבל הכל סוגר עליהם. כל העניין בשיקום הוא שאסירים חוזרים לקהילה ולשכונה, אבל היילו לא יכול היה לחזור לשכונה הזאת".

הכשל הבסיסי שעומד מאחורי אפשרויות העזרה והשיקום לאסירים הן בעת ריצוי מאסרם והן בעת שיחרורם הוא תיוגם בעבירה שעברו, לפי ספיר סלוצקר אמרן, פעילה חברתית שהובילה את הקמפיין לשחרורו של היילו מהכלא. "כשמכניסים אסירים להירקב בכלא שוכחים שהם בני אדם", היא אומרת, "לא מתייחסים לנסיבות חייהם. במסגרות שיקומיות בכלא התייחסו להיילו כאל רוצח רגיל, ולא כאל קורבן לאלימות מינית".

סלוצקר, שהובילה גם קמפיינים לשחרור מוקדם לנשים שרצחו את בני זוגן המתעללים, עומדת על ההבדלים בין המקרים שלהן להיילו: "הן משוחררות להוסטל, מלוות למפגשים טיפוליים כמה פעמים בשבוע. גם זה לא מושלם. אבל להיילו לא היה אפילו את זה. לא ידעו להתמודד עם כך שהוא עבר אלימות מינית וטראומה קשה שהעמיקה בכלא. אחרי השחרור נותר לו רק להישען על חסדים של זרים".

"הוא נפל בין הכסאות. החודשים האחרונים, בנתניה אצל אחותו, הוא לא יכל לצאת מהבית כמעט. זו השכונה בה נוצל מינית, נסחט והרג את איילין. הוא שהה במסגרות פרטיות ולא בהוסטלים. זה קרה בעקבות רצון טוב של הרבה אנשים, למרות שצריכה להיות מערכת מקצועית שתסייע לו להסתדר אחרי שמונה שנים בכלא".

"לא ידעו להתמודד עם כך שהוא עבר אלימות מינית וטראומה קשה שהעמיקה בכלא. החודשים האחרונים, בנתניה אצל אחותו, הוא לא יכל לצאת מהבית כמעט. זו השכונה בה נוצל מינית"

"נורת האזהרה לגבי היילו היתה כשחזר לכלא לאותם שמונה חודשים", אומרת תמר דהאן שנאבקה לשחרור מוקדם של אסירות. "אז נהיה ברור שהוא לא מקבל את המענים להם הוא זקוק מהרשות לשיקום האסיר. המשפחה המלווה שלו בקיבוץ ניסתה לתמוך בו ללא ליווי קבוע על בסיס שבועי של עובד סוציאלי, והוא נפל בין הכיסאות. הוא היה צריך לקבל הרבה יותר ליווי פרטני וקשר אינטימי, המקומות שבהם שהה היו צריכים להיות מלווים גם כן. גם אם דחה חלק מהמענים, צריך היה לחזר אחריו ולא לוותר עליו. ככה זה בשיקום".

הרשות לשיקום האסיר מסרה בתגובה כי היא "מבטאת צער עמוק על פטירתו של יונתן היילו. עובדי הארגון פעלו ללא לאות ובמשך חודשים רבים על מנת לסייע בייצוב מצבו של יונתן ובשיקומו, ואולם מציאות חייו והאתגרים בפניהם הוא ניצב היו חזקים יותר. מצער ביותר שעורך דינו בוחר להשתלח ולתקוף את הגוף אשר עמד לצידו ותמך בו כל העת, תגובה רשמית לטענותיו תועבר אליו ישירות בתום ימי האבל".