הסגירה של כפר הנוער לנגמלים רטורנו, כפי שפורסם כאן אתמול, בין היתר בעקבות תחקיר "המקום", לא אמורה להפתיע את מי שמעורים בנעשה בשדה הטיפול בנוער בסיכון בישראל. קדמה לה פרשייה שהדהדה בצורה משמעותית עוד יותר רק לאחרונה, החשיפה של "עובדה" על המתחולל בתוך מסגרות בית השנטי, ובעקבות זאת זימונה של המנהל מריומה קליין לשימוע. גם פה הכתובת הייתה על הקיר, מזמן.
ב"כוח לעובדים" אנחנו מאגדים עובדים ועובדות בתחום הרחב מאוד של ילדים, נוער וצעירים בסיכון, למעלה מעשור. בדומה לארגוני חברה אזרחית שבאים במגע עם השדה הזה, גם אנחנו שמענו לאורך השנים על המתחולל בבית השנטי, ממקור ראשון. גם שמענו על המתחולל ברטורנו ממקור ראשון: על הפגיעה הקשה בזכויות העובדים, על השירות הלקוי, על שבירת ההתאגדות של המדריכים והמדריכות שביקשו לשפר את תנאי העסקתם, שמה שאפיין אותם ממש עד לאחרונה היה שכר שהוא מחפיר בכל קנה מידה, 15 שקלים לשעת "לינה" בלילה. מי שעובד עם נוער בסיכון יודע שבלילות יש לכל הצדדים המעורבים מעט מאוד שעות שינה. על כך קיבלו המדריכים והמדריכות שכר שגובהו מחצית שכר המינימום. חרפה. שמענו והתרענו. לקח לגלגלי הצדק המון זמן לטחון.
על השירות הלקוי ברטורנו ידעו משרד הרווחה, וכך גם בנוגע לבית השנטי. את הקדנציה הקודמת של הנהלת משרד הרווחה (המנכ"ל אביגדור קפלן ומנהלת האגף אלין אלול, שפוטרה לאחר סדרת כתבות כאן) אפיין בין היתר חיבור פומבי ולא קדוש בעליל בין הנהלת המשרד להנהלת בית השנטי, כולל כוונות עתידיות להרחיב דרמטית את פעילות הגוף הזה על חשבון עמותות מקצועיות שעושות עבודתן נאמנה זה שנים, אבל לא נהנות מהחיבור של קליין לעולם הסלבס הישראלי.
עובדים ועובדות ונערים ונערות נפגעו במקומות האלה, כל אחד מכיוון אחר, ויש לכך אשמים רבים. בראש ובראשונה משרד הרווחה שהזניח לאורך השנים את היבטי ההעסקה של המסגרות הללו, ואפשר לגופים הפרטיים לשלם שכר מינימום על עבודה שהיא אינטנסיבית, שוחקת ושואבת מאין כמותה. שכר המינימום הזה הוא תוצר של התקשרות בין מפעילי השירות למדינה במכרזי משרד הרווחה שמעודדים "מרוץ לתחתית" בכל הנוגע לתנאי ההעסקה. המציאות שנוצרה במקומות הללו הולידה תרבות חריגה בהיקפה של תחלופת עובדים שמדרדרת את השירות לאוכלוסיות הללו. לזכותו של המשרד ייאמר שלאחרונה החליט סוף סוף להיכנס לעובי הקורה.
לצד ההזנחה של המדינה, יש גם לתקשורת בישראל יד בדבר. התקשורת נדרשת למציאות הקשה במסגרות הללו רק במקרי קיצון; היא מחבקת בחום את הדמויות הצבעוניות העומדות בראש גופים חשובים כל כך, משל היו קדושים של ממש, מבלי לעשות בדל של מאמץ ולבחון מעט יותר לעומק את התרבות הארגונית של הגופים בראשם הם עומדים. זו תקשורת שדוחקת לשוליים כל עיסוק בתחום הרווחה, ושמתעלמת מניסיונותיהם של עובדי שכר מינימום בתחום הזה להתאגד – לא כי הם מבקשים להתעשר, אלא כי הם מבקשים לטפל בנוער בסיכון בתנאים מעט יותר טובים ובמעט פחות שחיקה.
ומה הלאה? ההתפתחויות האלה מעידות על שינוי מגמה חיובי בעיקרו במשרד הרווחה, אבל הדרך לשינוי ארוכה מאוד. ראשית, נדרש שינוי תפיסה אמיתי, ראייה של מקצועות ההדרכה והעבודה בתחומים הללו כפרופסיה לכל דבר, מקצוע שיש להצמיד לו גמול ראוי ומכבד. משרד הרווחה עדיין לא שם. עד שהמשרד יגיע למקום הזה, מדריכים ומדריכות ימשיכו לעזוב, בגלל השכר הנמוך, בגלל בעיות מוגנות, בגלל היעדר ליווי רגשי מספיק, בגלל שחיקה ותשישות.
שנית, נדרש "ניקוי אורוות" מעט יותר רציני, ובעניין הזה לא נדרש להסתכל רחוק מדי. די להישיר מבט למקרים הטראגיים שהתחוללו במעונות של דנאל ואלאור רק לאחרונה ולשאול באומץ, מדוע חברה בורסאית ללא כל ניסיון קודם מפעילה את רוב המעונות הממשלתיים לנוער בסיכון בישראל, כמו גם מוסדות לאנשים עם מוגבלויות? מה דחף את משרד הרווחה בגרסתו הקודמת לאפשר לגופים אלה לזכות במכרזי ענק של עשרות מיליוני שקלים? מדוע חברה זו וגופים אחרים ממשיכים להעסיק עובדים בשכר מחפיר, במקומות שחלקם לא ראויים למגורים ולעבודה?
טוב יעשה משרד הרווחה אם לא יחכה לתקציבים של השנה הבאה או זו שאחריה ויפעל כבר כעת לשינוי המכרזים וקביעת שכר מינימום גבוה יותר לעובדי/ות ההדרכה, לשיפור המוגנות עבור כלל העובדים במקומות האלה, ולהידוק הפיקוח על הגופים הפרטיים מפעילי השירות. עד אז, נמשיך לשמוע, בשולי החדשות כמובן, על מקרים קשים של פגיעה בחוסים, במטופלים ובעובדים.
הכותב הוא ראש ענף רווחה וחינוך ב'כוח לעובדים'
